בגמרא נאמר שחייב אדם לשתות יין בפורים עד שלא יוכל להבחין בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי". מאמינים אנו שהמן לא היה מסוגל לאיים על היהודים, אלמלא איפשרו לו זאת מן השמים, ומן השמים לא היו מאפשרים זאת, אלמלא היו סיבות רוחניות שגרמו לכך.
המן טען שקיום המצוות של ישראל הוא רדום. כיון שכך, סבור היה שנפתח לפניו פתח להתנכל לעם הזה. יסוד חוסנו של עם ישראל הוא באמצעות קיום התורה והמצוות. כיון שקשר זה נעשה רופף, כמעט שניתנה רשות למשחית לפגוע בהם.
המן טעה בהערכתו. בסתר הלב קשור היהודי לאלוקיו ללא יכולת הפרדה ביניהם. קשר פנימי זה בסופו של דבר גובר ומשפיע גם על הפעולות החיצוניות.
סימן לדבר היה כשנתרגשה הצרה לבוא על ישראל, מיד גזרו תענית וזעקו אל אלוקים בחזקה, והדבר הועיל להעביר את רוע הגזירה.
שם, בעומק ליבם של ישראל, מצוי הקשר הנצחי בינם לבין אביהם שבשמים. דווקא במצב של תרדמה "עד דלא ידע", ליבם של ישראל מופיע במלוא יפעתו, כשהוא ער ודרוך לקראת הקב"ה ומצוותיו. לכן, נוהגים אנו בפורים במידת "עד דלא ידע" כדי לרמוז לאותה תופעה.