אחד מסימני ההיכר של הבטחה נבואית ונתינתה מפי עליון, הוא הקשר ההדוק בין המקום שבו ניתנה ההבטחה ובין קיום הנבואה בפועל. המקום בו נאמרה הנבואה מהווה חלק בלתי נפרד מגוף הנבואה. לעתים חולפות מאות שנים מזמן אמירת הנבואה עד שהיא מתקיימת, אולם, למרבית הפלא, אותו מקום בו נשמעה ההבטחה נעשה, כביכול, אחראי לקיומה. הבה נביא מספר דוגמאות לקביעה זו:
חברון מוכרת לנו בשם "עיר האבות", בזכות מערת המכפלה בה נקברו האבות. אולם סגולה נוספת יש לחברון: בעיר זו נוסדה מלכות בית דוד. הדבר לא אירע במקרה, עוד מימי קדם נתייחד לה תפקיד זה.
כאשר הגיע אברהם אבינו לארץ ישראל, הוא לא התיישב במקום קבוע אלא נדד ממקום למקום. הוא נהג כפי שנצטווה על ידי ה': "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה" (בראשית י"ג, י"ז). תחילה, התגורר בשכם, ולאחר מכן היה מקום מושבו בין בית אל ובין העי, עד שהגיע לחברון. גם בחברון לא נסתיימו מסעותיו. לאחר הפיכת סדום ועמורה עבר לארץ פלשתים, ומשם הגיע לבאר שבע.
כאשר נבדוק במקראות, נווכח שהמקום בו הובטח לאברהם שצאצאיו יזכו למלכות, היה חברון. בספר בראשית בפרק י"ז פס' ו' נאמר: "והפרתי אותך במאד מאד, ונתתיך לגוים, ומלכים ממך יצאו". גם על שרה נאמר שם: "ומלכי עמים ממנה יהיו" (בראשית, י"ז, ט"ז).
לא מקרה הוא שדוד המלך הומלך בחברון, הדבר תוכנן מראש. זאת ועוד, לא טקס ההכתרה בלבד התקיים בחברון. במשך שבע שנים נבטה וצמחה שם המלכות, עד שהתבססה ועברה לעיר הקודש ירושלים. בתחילה באו אנשי יהודה לחברון, שם משחו את דוד למלך על בית יהודה, וכחלוף שבע שנים, באו כל זקני ישראל לחברון ומשחו את דוד למלך על כל עם ישראל.
מלכות בית דוד מהווה חלק בלתי נפרד מנצחיותו של עם ישראל. הנצחיות והמלכות קשורות זו בזו בקשר של קיימא. מלכות בית דוד אינה תוצאה של קונסטלציות פוליטיות, ואינה תלויה במצבים מדיניים בני חלוף. באותו מקום בו הובטחה המלכות לאברהם, שם היא נוסדה לאחר מאות שנים. האדמה, שכביכול שמעה את ההבטחה, שימשה כערב לקיומה בפועל. בזכות הבטחה זו מתקיימת המלכות, ובזכות הבטחה זו תחזור המלוכה עם ביאת מלך המשיח, שהינו נצר למשפחת בית דוד.
דוגמה נוספת לחשיבותו של המקום היא ההבטחה שקיבל יעקב אבינו בדרכו מהגלות לארץ ישראל. נאמר לו על ידי ה': "ויאמר לו א-לקים פרה ורבה, גוי וקהל גוים יהיה ממך, ומלכים מחלציך יצאו" (בראשית לה, יא).
נאמרו כאן שתי הבטחות: האחת, "גוי וקהל גוים יהיו ממך", הבטחה שפירושה שעתידים להוולד ליעקב עוד שלשה שבטים, בנוסף על אלו שנולדו עד כה. "גוי" הוא שבט בנימין, ו"קהל גוים" הם בני יוסף, מנשה ואפרים, שנעשו לשבטים נפרדים, שלא כיתר נכדי יעקב שנכללו בשבטי אבותיהם. ההבטחה השניה: "ומלכים מחלציך יצאו" – מאותם שבטים יקומו מלכים: שאול ואיש בושת משבט בנימין, ומלכי ישראל שהיו ברובם הגדול מבית יוסף: אלו, ירבעם ויוצאי חלציו משבט אפרים, ויהוא ובניו משבט מנשה.
הבטחה זו נאמרה בלוז, היא בית אל. למקום זה יש קשר הדוק לתוכנן של שתי ההבטחות.
היכן מקומה של לוז? רש"י בספר בראשית בפרק כח פסוק יז מסביר: "בית אל היה בצפון של נחלת בנימין, בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף". אם כן, לומדים אנו שההבטחה שנאמרה על הולדת בנימין ובני יוסף, וכן על המלכים שיצאו משבטים אלו, נאמרה בדיוק בעיר הגבול שבין אותם שבטים!
הדוגמה השלישית מתייחסת למושג הידוע: "מעשה אבות סימן לבנים" – גם מושג זה מהווה כעין נבואה, והוא מורה שאירועים מסויימים שאירעו באופן פרטי לאבות, אירעו כעבור שנים רבות לאומה כולה.
בדרכו לבית אביו, שהה יעקב עם משפחתו במקום הנקרא "סוכות". על כך נאמר בתורה: "ויעקב נסע סוכתה, ויבן לו בית, ולמקנהו עשה סוכות, על כן קרא שם המקום סוכות" (בראשית ל"ג, י"ז).
מדוע בנה לו יעקב שם בית, מה שלא עשה בשאר התחנות שבמסעו, הן פניו היו מועדות להגיע לבית אביו? אם כן, לשם מה הוא זקוק לבית? ועוד, מדוע מצויין במפורש בתורה שעשה סוכות למקנהו, והרי מובן מאליו שליד מגורי האדם מכינים מקום המיועד למקנה?
התשובה מתקבלת על ידי פענוח מיקומה של סוכות: בתנ"ך מצויים שני מקומות בשם "סוכות", האחד בתחומי ארץ ישראל (מלכים א', ז'), והשני בעבר הירדן (יהושע י"ג, כ"ז). בפרשתנו מדובר על המקום שהיה בעבר הירדן, שהרי באותה עת טרם חצה יעקב את הירדן וטרם נכנס לארץ.
מקום זה נמצא בנחלת שבט גד, כמפורש בספר יהושע (פרק י"ג). בני גד קיבלו את נחלתם בעבר הירדן יחד עם שבט ראובן וחצי שבט מנשה. הסיבה לכך היתה המקנה הרב שהיה להם, כפי שהם עצמם אמרו למשה: "ארץ מקנה היא, ולעבדיך מקנה" (במדבר, ל"ב, ד'). בני גד עסקו יותר מכל יתר השבטים בגידול צאן, וכך נאמר עליהם: "ויבנו את דיבון… גדרות צאן" (במדבר לב, טז, לד), פרט שלא נאמר על בני ראובן, למרות שגם להם היה מקנה רב.
יעקב בנה סוכות לעדרי הצאן, והתורה מספרת לנו זאת במפורש, בכדי שנדע שעומד להתקיים כאן תהליך של "מעשה אבות סימן לבנים". באותו מקום עצמו יתנחלו הבנים כעבור מאות שנים והם יבחרו דוקא במקום זה מפאת הסיבה שהוא מתאים לגדרות צאן.
נחלת עבר הירדן היוותה מעצם טבעה מקום מסוכן ומוקף אויבים. אך יותר מכולם היתה מסוכנת נחלת בני גד, שהתפשטה לכיוון מזרח מעבר לנחלת ראובן ומנשה, ובעקבות כך היתה מוקפת באויבים. בני גד, יחד עם בני ראובן, יצאו בזמן כיבוש הארץ חלוצים לפני כל שבטי ישראל, כפי שהם הבטיחו למשה רבנו. באותה שעה הם הותירו בעבר הירדן את נשיהם ואת טפם. כלום יש מצב מסוכן מזה?
כדי לחזק את אחיזתם במקום זה, עשה יעקב אבינו מעשה הבא להורות את שייכות המקום לישראל. הוא בנה שם בית קבע, ולא הסתפק באהל ארעי. הוא גם בנה שם סוכות לצאנו כדי ליעד את המקום לשבטים שצאנם היווה את עיסוקם העיקרי.
התורה מצאה לנכון לספר זאת לדורות, בכדי שנדע מנין שאבו בני גד ובני ראובן את כוחם ואת בטחונם. התיישבותם במקום זה היתה איפוא בזכות אבותם – אבותינו.