לעומת ההורים האידיאליים יש הורים דיקטטוריים. ההורים הדיקטטורים שולטים בילדיהם ברודנות חסרת פשרות, דורשים צייתנות מקסימלית ומשמעת ללא חריגות. הם אינם מאפשרים לו כל מרווח חופשי בכל ענין שהוא. גישתם זו מתנקמת בהם, בהפרעות ובגילויי עצבנות וקוצר רוח קיצוני אצל הילד.
אמנם, יש צורך המוטל כחובה על ההורים לכוון את דרכם של הילדים ולהעמידם על טעויות שהם עושים, אבל כל זאת בתנאי שההורים גם מחמיאים לילדיהם ומעודדים אותם על פעולות טובות שהם עושים. כמות העידוד וההתמקדות בחיובי תעלה על כמות הביקורת וההתמקדות בשלילי, כאשר הפער לטובת ההתמקדות בחיובי חייב להיות משמעותי מאוד. אם ברצוננו שהביקורת תועיל, תבנה את הילדים ואת אישיותם, תיצור אקלים בריא ותעודד כיוונים חיוביים בילדים שאנחנו זוכים לגדל, אזי עלינו לדאוג שכמות השבחים שייאמרו על ידינו לילדים תעלה פי כמה וכמה על כמות הביקורת שהם סופגים מאיתנו.
כבוד! תוצאות אמיתיות משיגים רק בדרך של כבוד אמיתי. חז"ל, בהתייחסם לנושא, אומרים למחנכים (אבות ד', י"ב): "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך".
משמעות הדברים היא שיחס של כבוד לבן ולתלמיד, מתחייב מתוך הנחה כי הילד אינו כחומר ביד היוצר, עד שיוכל המחנך לפעול בנפשם כחפצו. השגת המטרה החינוכית דורשת את השתתפות רצונו של התלמיד. רק באופן שהמבוגר והילד יפעלו יחד מתוך אמון ויעזרו זה לזה, יגיעו לתכלית הרצויה.
הוראת חז"ל: '"יהי כבוד תלמידך חביב על כשלך', היא שמחזיקה את קשר האמון בין המחנך לילד. כבוד זה הוא תוצאה ישירה מהרגשת האב האומרת: 'הבן שותף ל
מחד גיסא הוא מקבל ממני, וזה מחייב אותו בכבוד ובמורא. אך מאידך, ללא שיתוף פעולה מצידו הוא לא יתקדם. לכן עלי לתת אמון ברצונו הטוב ולצפות שהוא יעשה את המוטל עליו כשותף.
מצב זה מחייב אותי לכבד את הילד לאורך כל הקשר עמו, שהרי הוא שותף שווה במאמץ החינוכי המוטל עלינו. בכל הזדמנות עלי לומר: 'אנחנו' בלשון רבים, לפעול מתוך הסבר, התחשבות ברצונו ובדעתו והתייחסות בכבוד.
הנהגה זו אינה מביאה לירידה בכבוד המחנכים, ההיפך הוא הנכון, שהרי אמרו חז"ל: "איזהו מכובד, המכבד את הבריות" (אבות, ד', א'). הורים המעניקים מעלה וכבוד לילדיהם, מתרוממים על ידי כך בעיניהם, והילדים יכבדו אותם בכנות וברצון.
ובאותו מישור, הורים אידיאלים הם אלו המתייחסים בכבוד לילדם ומנסים להבין אותו ואת מצב רוחו. הם אינם כופים עליו את דעתם מגבוה על ילדם, אלא יורדים אליו, ומסבירים לו בשפתו ולפי הבנתו מדוע דרישתם הגיונית וצודקת. הם פונים למצפונו הפנימי, ויוצרים אמון בלתי מעורער של הילד בהם, כך שדרישתם מוסברת אצלו תמיד כדאגה לשלומו ולטובתו, גם אם אין הוא מבינה.
הרש"ר הירש מלמדנו (פרשת תרומה, חומש שמות) שבאופן סימבולי, על ההורים לבנות את התא המשפחתי מהחומרים העיקריים והמרכזיים שמהם נבנה המשכן: העץ והזהב. חומרים אלו, בצירוף המשלים זה את זה, יוצרים איזון הגיוני של כל התכונות המסמלות בנייה יהודית איתנה ויציבה: פריחה רעננה, תוך כדי שמירה על יציבות וחוזק. רק בשילוב כוחות אלו, יוכל לקום ולעמוד על תילו הבית אשר מאחד תחת צל קורתו את העם היהודי, לאורך ימים ושנים. בבניית המשפחה דרושה יציבות מהולה בגמישות. יש לשמור על קו ברור ואחיד בניהול הבית, אולם יש גם לשים לב לצרכיו המיוחדים של כל ילד. יש לשמור על חיוניות ורעננות שמסמל העץ בכל הנוגע לפריחת הילדים בלימודיהם ובהתנהגותם, ולהקפיד על יציבות איתנה שמסמל הזהב בעניינים עקרוניים הנוגעים לגבולות המותר והאסור.
