אחד הציוויים העוסקים בכיבוד הורים מדבר על חיוב ה"מורא", כאמור: "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא י"ט, ג'). על הבן לנהוג ב"מורא" כלפי הוריו.
המורא מתבטא בכמה מישורים, כמו: לא ישב הבן על כיסאו של אביו, לא יסתור את דבריו וכדומה.
הגישה הרווחת כיום מדברת על 'אהבה', ושוב 'אהבה' ועוד פעם 'אהבה'. על ההורה לאהוב את ילדו ולשדר לו אהבה זו באופן מוחלט.
על פניו נראה שהציווי האמור לעיל, אינו תואם חינוך של ימינו. הורים רבים שואלים 'איך מסתדרת האהבה שעל ההורה לשדר לבנו עם המורא שהבן מחוייב כלפי אביו'. 'איך יהיה מורא האב על הבן כאשר הקשר מורכב מ'אהבה' נטו?'
חז"ל הבהירו את הדברים, ואמרו: "לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת" (מסכת סוטה מ"ז, ע"א). בלשוננו, לעולם תהיה היד החלשה דוחה והיד החזקה מקרבת.
האהבה חשובה היא, ואין כמוה להביא להתפתחות בריאה וטובה של הילד. אך קשר הבנוי על מצע של ימין מקרבת בלבד, הינו מסוכן.
קשר של ימין מקרבת נטו הוא קשר בין חברים, שבו האדם מקבל את חברו כמות שהוא על מעלותיו ועל מגרעותיו, ואין לו תביעה כלשהי לתיקון מעשיו, כאמור: "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י').
לא כן בחינוך. נאמר: "איוולת קשורה בלב נער" (משלי כ"ב), הילד נתון לשליטתם של כוחות שליליים. אין לו עדיין דעת מספקת כדי להבחין בין טוב לרע. ואם ינהגו בו ההורים ביחס של קירבה בלבד, יקבל הילד גיבוי למידותיו ולמעשיו הרעים, הוא עלול להתמיד בהם, וההורים "באהבתם" יקלקלו את בנם במקום לתקנו.
לכן, אהבה אמיתית היא רק כאשר נוסף לימין המקרבת, משליטים גם מעט מורא – שמאל דוחה, מוכיחים את הילד על דברים שאינם כשורה ומראים לו פנים זועפות כשמעשיו אינם טובים. הילד החפץ בחיבתו של האב, ירצה לשנות את מעשיו כדי לרצות את אביו ולקבל את הארת פניו. בכך ישיג ההורה את ייעודו בחינוך ילדו.
חינוך אמיתי הוא חינוך של סמכות. סמכות היונקת מכוחנו כהורים שהופקדו בידיהם פיקדונות ממרום ועליהם לחנכם, כדי שיוציאו לפועל את הכוחות שחנן אותם בורא עולם. כבעלי סמכות מחייבת זו, יפעלו ההורים מתוך שיקולים ערכיים אמיתיים וידאגו לטובת בנם, לא מפני שלהם נוח כך או אחרת, אלא מפני שהם מחוייבים לעשות למען ילדיהם את המיטב האפשרי. זאת כדי לאפשר להם לצמוח בריאים ושלמים, מתוקנים בתכונותיהם, ישרים במעשיהם, איתנים באמונתם ורציניים בשאיפותיהם. זהו התפקיד!
הבעיה היא שקל מאוד להתבלבל בין סמכות לבין דיקטטורה, בין מחוייבות כנה ואמיתית כלפי הילדים לבין שלטון קשוח ואטום.
כדי לא להגיע למצב שניתן לכנותו חינוך חד צדדי, שבו ההורה משליט את רצונותיו (ואפילו הם רצונות טובים), ללא כל התחשבות במתרחש בנפשו של הילד, דבר שעלול להוביל להרס במקום לבניה, יש צורך לנהוג בפתיחות ובאוזן קשבת.
פתיחות זו מאפשרת הידברות בין ההורים לילדים. הילד חש שיש אוזן קשבת מצד הוריו, והוא יכול להביע את מחשבותיו ואת תחושותיו. יש לגיטימציה לתחושותיו האישיות ויש פתיחות אמיתית המאפשרת לו להביע את מחשבותיו ללא חשש. מצב זה יאפשר להורים להבין לליבו של הילד, להכיר את המבנה העדין של נפשו ולחנכו בהתאמה מושלמת, על פי דרכו.
הילד שיביע את קשייו, יקבל תמיכה. וכשיציג שאלות, יקבל תשובות מפורטות ומניחות את הדעת. זהו חינוך שורשי, דו צדדי, המביא בעקבותיו בניין אמיתי וצמיחה. אין הוא חינוך שבא בהשלטת כוח ללא פתיחות וללא אפשרות לכנות ולהידברות.
פניית אב לבנו אינה באה לתבוע ולדרוש, אלא להעניק, להגן ולהנחות בדרך החיים. ככתוב: "שמע בני וקח אמרי וירבו לך שנות חיים" (משלי ד', י').
זוהי זכותם הגדולה של ההורים, ואין לה תחליף. הם המקנים לילדיהם חיים, מגדלים אותם ברוחניות ובגשמיות, משפיעים ומקרינים אהבה. הילד מודע לכך כי חייו צומחים מכוחם של הוריו. בתוך התהליך שבו הילד מקבל חיים וגדל, שם צריכה לבוא ההנחיה על טיבם של חיים אלו ועל דרך ההליכה בהם.
כאשר ההורים נעשים אחראים לחיי הילד ותמיד דואגים לשלמותו ולהתפתחותו, הם נעשים אחראים גם להתפתחותו הרוחנית וזכאים לקבוע את דרכו.
