לעומת הגישה הפילוסופית הנ"ל, יש גם גישה פסיכולוגית. מה קורה לנער כאשר אין מחנכים אותו? מה קורה כאשר אין מקנים לו סולם ערכים ברור, כאשר אין מעניקים לו כלי שיפוט לדעת מה טוב ומה לא טוב, מה מותר ומה אסור?
ובכן, ויקטור פרנקל בספרו 'אדם מחפש משמעות' ובספרים נוספים שלו, טוען שעיקר הנוירוזות והבעיות הנפשיות נובעות מכך שלילד אין ערכים מוצקים. כאשר ילד יודע שהוא עשה את הדבר הנכון, יש לו ביטחון. הוא יודע מה נכון ומה לא נכון, הוא רק מתלבט מה לעשות. אם הוא הצליח – גם אם היה לו קשה – לבחור במעשה הנכון, הוא יכול לטפוח לעצמו על השכם ולומר: 'כל הכבוד לי'. ואם הוא לא הצליח, הוא ירגיש בושה כלפי עצמו.
מבנה זה מעצב את אישיות האדם! הוא אומר לעצמו: כל הכבוד לי, אני מסוגל להתגבר, אני מסוגל לשלוט על עצמי, אני יודע את ערכי.
אבל אם מסמנים סימן שאלה על כל הערכים ומעמידים את נכונותם ואמיתותם בסימן שאלה, לעולם לא ידע הילד או הנער אם מה שעשה הוא אכן הדבר הנכון והראוי לעשותו.
למעשה, קיימת כאן סתירה בין הגישה הפילוסופית לגישה הפסיכולוגית. הגישה הפילוסופית טוענת שאסור לחנך לערכים, כי אולי הם אינם נכונים, ואילו הגישה הפסיכולוגית טוענת שאם ילד גדל ללא ערכים מוצקים – הוא בצרה. כי אדם שאינו מסוגל לרכוש ביטחון עצמי הוא בצרה.
ויקטור פרנקל אומר, שגם אם היה הילד דוגל בערכים לא נכונים – הדבר עדיף מאשר חוסר ערכים. כי מדובר בעיצוב אישיות, ולא בעיצוב המוסר!
במילים אחרות, ילד עצמאי, בריא בנפשו ובעל אישיות גדל רק כאשר מילאו הוריו את חובתם לחנכו, רק כאשר חינכו אותו לערכים מוצקים ולא הסתפקו בפיתוח כישוריו ובהקניית כלים להחליט ולבחור לבד, רק כאשר הכירו הוריו בזכותם ובסמכותם לחנך את ילדיהם.
פרופ' דרייקורס מודה על כל זאת. גם לדעתו קיימת בעיה חינוכית קשה מפאת חוסר ערכים וכו'. הוא מצטדק בטענה משונה של "יושר" שאולי הערכים אינם נכונים ואי אפשר להקנותם. הוא עד לחסך הגדול שיווצר מכך, אך הוא מקריב את הכל על מזבח ה"יושר".
גם 'האוטוקרטיה' (שלטון יחיד) אינה דרכה של היהדות. היהדות אינה תובעת מהילדים ציות ומשמעת להורים מעמדת כוח, בשל היותם מבוגרים מילדיהם בשנים.
מה מעניק להורים סמכות כלפי ילדיהם? הציווי "כבד את אביך ואת אמך"! מה מחייב את הילדים במורא הורים? הציווי "איש אמו ואביו תיראו".
ההורים אינם מלמדים את הילד לבצע את רצונם באופן שרירותי, הם מלמדים אותו כיצד לעשות את רצונו של הבורא. ברצון זה מחוייבים שני הצדדים כאחד. סמכותו של ההורה נובעת מכוחו העליון של הבורא, שאליו מחוייב גם ההורה בעצמו. ההורה אינו דורש מן הילד להתנהג בדרך שאינה מחייבת את שניהם. דרך זו היא הטובה ביותר בעבורם, באותה מידה.
בנקודה זו מתבהר ההבדל בין החינוך הכללי לחינוך היהודי. בעוד החינוך הכללי מדבר על הנחלת ערכים של ההורים לילדיהם, משום שהם מבינים שכך טוב יותר לנהוג, הרי שהחינוך המושתת על ערכי היהדות מדבר על הנחלת ערכים שלא ההורים יצרו או בחרו בהם מתוך שוק של ערכים. ערכים אלו מושתתים על יסודות איתנים, על ערכים שקיבלנו בהר סיני מאת הבורא. אלו הם ערכי נצח העומדים מעל למקום ומעבר לזמן, והם אינם משתנים בהתאם לחוות הדעת של פסיכולוג או הוגה דעות כלשהו.
הילד חש שדרישותיהם של הוריו אינן נובעות מהבנתם האישית, אלא מתוך השקפת עולם המייצגת את רצונו של הבורא.
זוהי הדרך שבה דוגלת הגישה הפסיכולוגית שהזכרנו למעלה. זוהי הדרך לבניית אישיותו של הילד ולעיצובה, כדי שיהיה עצמאי. כך בונים לילד סולם ערכים נכון שלפיו הוא ידע לשפוט מה טוב ומה לא טוב. הילד לומד זאת ישירות מהוריו – כשאומרים לו מה יעשה ומה לא יעשה, ובאופן עקיף כשהוא רואה את התנהגות הוריו המשמשת לו דוגמה במקרים דומים. ההורים משמשים איפוא מדריכיו של הילד.
כיבוד הורים אינו מהווה מתנה להורה, מפני שהוא מגדל את הילד (מעין שכר טרחה). אלא היפוכו של דבר: כיבוד הורים הוא מתנה לילד. זהו הכלי המרכזי לעיצוב אישיותו. בוויתור על כך – איננו עושים לו טובה כי אם רעה.
גבולות מקנים תחושת ביטחון לילד. הילד יודע בדיוק מה מצפים ממנו, מה מותר ומה אסור. בים האפשרויות שבו הוא חי, הגבולות מהווים בעבורו עוגן, תחושת יציבות ושלווה. בעזרת הגבולות הוא יודע להכיר את מקומו ביחס לכלל. המסגרת מאפשרת לו מרחב ביטחון שבה הוא יכול לפעול, לבחור ולהתנסות. ילדים הגדלים באופן מסודר עם גבולות, הינם בעלי ביטחון בסיסי. ביטחון זה מקנה להם כוח למלא את המשימות הנדרשות מהם. ציות לחוקים מגביר את תחושת הערך ומעניק לילד הכרה בכוחותיו וביכולותיו. יחד עם כולם, אני יכול, מסוגל ואף נדרש למשימות החיים.
חוקים וגבולות מוכיחים גם על אהבה וגם על איכפתיות. ילד שחי במסגרת של כללים, מאמין שלהוריו איכפת ממנו. הם דואגים לו, מתייחסים אליו וקובעים חוקים בעבורו.
לעומת זאת, ילד שאין מציבים לו כללים, מרגיש אבוד. עליו לנהל בעצמו את חייו. עמוק בליבו הוא מודע לכך שהוא בסך הכול ילד. הוא רוצה להישען על מבוגר בעל ניסיון, שידריך אותו ויאציל עליו מסמכותו. הוא זקוק להורים שיהוו בעבורו משענת יציבה ויקנו לו את התחושה שהציות להורים הוא, בכל מצב, המעשה הטוב ביותר בעבורו.
