במחקר שנערך ע"י דפנה רובינשטיין ופורסם באביב 2002 בכתב העת "נגה" מתגלה: "באמצעות פיקוח חברתי וסלנג ארגוני… מכוננות חברות ההייטק מודל אידיאלי של עובד וורקוהולי (מכור לעבודה) עד כדי שעבוד. הוא נדרש לוותר על זכותו להיות בלתי נגיש בזמנים מוסכמים ולהכפיף את זמנו הפרטי למשמעת הזמן ההגמונית, ההופכת את זמן העבודה לאין סופי", טוענת רובינשטיין במאמר.
בחברות ההייטק קיים שעון "מקומי" שבו העבודה היא "מסביב לשעון" ועל העובד, להיות נגיש ללא הפסק. "האם השעון ה'מקומי' שמתאפיין בדרישה של נגישות תמידית, נובע ממיגבלה 'אובייקטיבית' של חברות היי-טק, או שמא סטנדרד הזמן עבור העובדים בא כדי 'לעמוד בכללי המשחק?" – שואלת רובנישטיין, ועונה: "מתברר שאתוס הזמן הנהוג בהיי-טק שהוא שככל שמתרחב הפער בין השעון הפורמלי לבין השעון המקומי, כך נחשבת החברה להישגית יותר, ככל שהעובדים נגישים שעות רבות יותר ביממה… כך החברה תזכה לתגמולים כמו מוניטין, רווחים ועמידה בתנאי תחרות".
אשה המבקשת לצאת הביתה ממקום עבודתה בשעה חמש כדי להוציא את ילדה מהמעון, נתקלת בעויינות: 'מה קרה, חצי משרה?' – ביטוי זה הוא סלנג שנולד בתעשיית ההייטק.
כך חש האדם הפרטי, החי בתוך העולם התחרותי. ככל שהוא יהיה יותר נגיש לעבודות ומשימות מחוץ לבית, הוא ייחשב להישגי יותר. הדבר מעלה את המוטיבציה לצאת מהבית ולהזניח את ההשקעה הנדרשת עבור הילדים!!
