עני מרוד היה בא בכל חודש לפני עשיר טוב לב ומקבל ממנו סכום כסף, לחם לאכול ובגד ללבוש.
פעם נתפס העני כשהוא פורץ לביתו של מיטיבו וגונב את אדרתו! העוברים והשבים הפליאו בו את מכותיהם, ובנס חמק מידיהם ונמלט על נפשו. אבל משנודע הדבר לעשיר, קצף וקרא: "עד כדי כך הגיעה עזותו, לגמול רעה תחת טובה. לפרוץ לביתי ולגנוב את אדרתי?! אל יראה עוד את פני. איני רוצה להכירו!"
נכלם העני והסתגר בביתו. הכסף שקיבל מן העשיר כלה, איש לא רצה לתמוך בגנב כפוי הטובה. בצר לו החליט לפנות אל מיטיבו ולבקש את רחמיו. אך כיצד יפנה אליו, והעשיר אינו רוצה לראות את פניו?
מה עשה, השתופף והסתתר מאחורי גדר נמוכה בצד הדרך. כאשר עבר שם העשיר בדרך למשרדו, קרא בקול תחנונים: "הושיע אדוני, חמול עלי והחיה את נפשי!"
עצר העשיר בדרכו משתומם ומשתאה. הביט סביבו – ואין איש. והקול שב ונשמע: "יהמו עלי רחמיך, כי עני ואומלל אני!"
השתאה העשיר וקרא: "מי אתה?"
מעבר לגדר נשמע קול בוכים: "לא אוכל להראות בפניך, בוש אני להתייצב לפניך, כי לבוש אני באדרת שגנבתי ממך!"
אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה!
בעשרת ימי תשובה אנו אומרים את המזמור: "ממעמקים קראתיך ה'!" כאותו עני הקורא אל מיטיבו מאחורי הגדר, ממעמקים…