מעשה באשה כפרית, עניה מרודה, שעולליה שאלו לחם, ואין. הילדים בכו ומשכו בסינרה, והיא בכתה ונשאה עיניה למרום: "רבונו של עולם, אב רחמן, ראה נא בעניי ותן אוכל לילדי!"
ה' פקח את עיניה, והיא מצאה ביצה על אם הדרך.
"הידד!" קראה ונשאה את הביצה מעל לראשה. "בואו, ילדים, ישועתנו הגיעה! הפסיקו לבכות, ראו, יש לנו ביצה!"
ידים קטנות נשלחו אל הביצה הזעירה, אבל היא נשאה אותה גבוה מעל לראשה. "לא, ילדים, אל נא בחפזה. אם נאכל את הביצה היקרה, לא נשבע, והאוצר יימלט מידינו. הבה נהיה פקחים. אני אבקש את השכן שירשה לנו לשים את הביצה מתחת לתרנגולת הדוגרת שבחצרו, שתדגור גם עליה, עד שיבקע ממנה אפרוח זעיר. הבינותם, ילדים?"
"אבל אנו רעבים", זעקו הקטנים.
"אני הרי מתכננת לתת לכם את האוכל! הסכיתו ושמעו. האפרוח יהיה לתרנגולת, והיא תטיל ביצים רבות, ביצה בכל יום. אבל אנו לא נאכל את הביצים. התרנגולת תדגור עליהן, יבקעו מהן אפרוחים רבים ואנו נגדל אותם, כך תימלא החצר בתרנגולים, או אז נמכור אותם ונקנה בדמיהם עגלה".
"אוכל…" ביקשו הילדים.
"הנה, מיד. העגלה תהיה לפרה ותניב לנו חלב ומוצריו. היא גם תמליט לנו עגלים ועגלות, שיהיו לפרים ולפרות נמכור את החלב ואת מוצריו ונקנה חלקת שדה. נחרוש אותה בעזרת השוורים שלנו ונזרענה, נקצור ונדוש, ואז תהיה לנו תבואה. או אז נאכל לחם מפרי אדמתנו. וסוף סוף נשבע!"
היא יצאה במחול, והביצה נפלה – ונשברה.
אל תשאפו לקפוץ אל השלמות ולהגיע אל הפסגה בבת אחת. חשבו רק על היום הזה, על השעה הקרובה – ואז תצליחו!