שני ידידים וותיקים החליטו לשבור מעט את שגרת חייהם המשעממת של גיל הפנסיה. גמרו אומר לצאת למסע תרמילאים סובב עולם. נטלו השניים את תרמיליהם הישנים, העמיסו אותם על גבם ויצאו לתור את חוץ לארץ.
השניים לא ישנו באהלים בחיק הטבע, שכן הגיל עשה את שלו. הגב הכואב, העצמות השחוקות ולחץ הדם הגבוה, כל אלה חברו יחדיו לשיקול המכריע לעשות את הלילות על מיטות של ממש בבתי מלון ולהנות מארוחות חמות ומזינות. בכל זאת קשה בגילם לחיות על קופסאות שימורים, קרקרים ונקניק מעושן.
באחד הלילות פרץ ויכוח שכמעט שם קץ לידידות הוותיקה.
– "קר לי! סגור את החלון".
– "השתגעת?! בחום כזה לסגור חלון, אפשר להצלות".
הראשון קם ממיטתו נחוש, סגר את החלון, הבריח את הבריח וחזר לשכב.
– "איזה חום! כולי נוטף זיעה. קח שמיכה, זקן שכמותך!"
– "אני זקן? כך אתה מדבר אלי אחרי שישים שנות ידידות? התבייש לך! בכלל, אני מבוגר ממך כמעט בשנה, מעט דרך ארץ לא תזיק לך. אבוי לך אם תפתח את החלון".
השני התעלם מהאזהרה, שחרר את בריח החלון, ובחבטה מלאת אנרגיה שלילית פתח את החלון לרווחה.
רוח נעימה חדרה לחדר. זו היתה סיבה מספקת בשביל הראשון להרים את קולו לאוקטבות מחרישות אזניים ולהוכיח את ידידו ה"צעיר". שוב התרומם ממיטתו בכעס, סגר את החלון בחבטה שאיימה להפיל את החלון ממסגרתו, והזהיר את ידידו כי אם יפתח החלון בשנית, אזי…
כך נמשך הסיפור שעה ארוכה, אחד פותח והשני סוגר. שניהם צועקים, כועסים, מתווכחים, רותחים, עד שנמאס…
מכיוון מיטתו של ה"צעיר" התרומם אגרטל כבד, עבר מסלול מרשים באוויר, וקול נפץ עז נשמע בחדר. עשרות רסיסי זכוכית התפזרו על הארץ וכיסו את השטיח במעטה נוצץ.
– "עכשיו נעים!" הכריז בקול, "לילה טוב, זקן!"
– "אוי כמה קר!" נאנח ה"זקן", "בגללך לא אוכל לישון כל הלילה. אפילו שמיכה נורמלית אין כאן, אני אקפא מקור… אוי ק…ר…ר…ר…ר…ר לי….!"
שעה ארוכה נמשכו הקולות, האחד נהנה מכל רגע, כשהוא מספר ל"זקן" כמה טוב לו עכשיו, כמה נעימה היא הרוח המצננת את פניו.
ואילו מהצד שמנגד נשמעו אנחות על הקור המקפיא, על גופו הרועד ועל עצמותיו הדואבות.
בבוקר, כשרצו להסתרק אל מול המראה, הם גילו שהיא מנופצת… האגרטל פגע בה, ואילו החלון נותר סגור כבתחילה…
לאינטרס יש השפעה על שיקוליו של האדם ועל תחושותיו ה"אובייקטיביות".