היקום נברא עבור האדם בכדי שיצליח להגשים את משימת חייו, להדק ולאמץ את הקשר עם בוראו שהוא מקור החיים.
חייו של האדם עלי אדמות, מעשיו ומחשבותיו, מהווים מסכת רחבה ומורכבת. איננו מודדים את האדם לפי קומתו ומשקלו, כוחו וגבורתו, ואף לא לפי מעשיו החומריים. גדלותו של האדם אינה נמדדת בכך שהספיק לאכול במשך תקופת חייו מספר קילוגרמים בלתי מבוטל של בשר ולחם ולבקר מאות פעמים בבתי שעשועים. גם אדם שהצליח ליצור מכשירים משוכללים, המנעימים את חייו עלי אדמות – עדיין אינו נחשב לאדם שאליו התכוון היוצר.
במה מתבטא ייחודו של האדם? האם בכך שכיום יש ביכולתו להגיע לארצות שמעבר לים תוך יממה, בעוד שלפני מאות שנים נדרשו חודשים רבים לצורך נסיעה זו? האם זהו ייחודו? הן כל ההמצאות הינן אמצעים בלבד. אמנם ניתן לנצל אותן לטובה, אולם באותה מידה ניתן להופכן למכשירים הזורעים הרס וחורבן. האדם אינו נבחן ביכולתו לייצר אמצעים, אלא בהשגת מטרות אמת.
כל אדם הוא יציר כפיו של הבורא. כל אדם נברא בצלם אלוקים, ומלבד הווייתו הגשמית, מלבד עיסוקו באכילה, בשתיה ובשאר צרכי הגוף, שוכנת בו נשמה רוחנית, בלתי מוחשית. נשמה זו מהווה את חייו, מקיימת את גופו ומזרימה בו רוח חיים. יצירה זו היא אותו חלק אלוק ממעל, אשר נאצל ממרומים, ועל פי רצון הבורא נשלח לארץ כדי להיות נשמת חיים בגוף החומרי. נשמת חיים זו נשלחה במטרה למלא תפקיד אשר למענו נברא העולם כולו. התפקיד, וממילא גם מטרת חיי האדם עלי אדמות, הם עשיית מעשים טובים. אולם במשעול חייו ניצבים עם תכונות והרגלים שונים המפריעים לו להגיע להישגים מרביים.
מאידך, ניתנה לאדם תורה המעדנת את טבעיו ואת הרגליו, מדריכתו למעשים טובים, להתעלות ולהדבקות בשוכן מרומים. על האדם למלא בחייו את תפקידו בשקידה, לזכך ולעדן את מידותיו, לשמור על לשונו, שעליה נאמר: "מוות וחיים ביד הלשון", להקדיש את לבו לרחמים ולחסד, לאהבת הזולת ולמעשים טובים, ובקרבו פנימה עליו לשאוף להתרוממות ולמיצוי יכולת הנשמה העילאית שהיא חלק אלוק ממעל השוכנת בקרבו.
זהו האדם שעבורו נבראה הבריאה. היקום כולו, מגבהי מרומים ועד עמקי תהומות, נברא למען אותו אדם המצליח להגשים את המטרה הנאצלת של הבריאה, את השלמת נשמתו ואת הכוונתה לה', שהוא מקור החיים של העולם כולו.