באמצעות הישיבה בארץ וקיום המצוות הייחודיות הקשורות רק בה – גוברת האמונה בלבבות.
מצוות האמונה היא הראשונה ב'עשרת הדברות', וכפי שנאמר: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ', ב'). מצוה זו כוללת את האמונה שה' הוא יוצר הבריאה, מקיימה ומנהיגה בכל הזמנים. כדי שהאמונה בבורא תיהפך להכרה תמידית ומוחשית בלב האדם, עליו לשנן עקרונות אלו, ולעסוק במעשים המקרבים השקפות אלו אל תודעתו ואל חושיו.
אמנם בכל מקום על פני תבל יכול היהודי להגיע להכרה זו, אולם אין מקום המתאים לקיום מצות האמונה יותר מאשר ארץ ישראל. כאן יכול כל יהודי להגיע לשלמות באמונה, וזאת, תוך כדי קבלת סיוע ממספר מצוות שאפשר לקיימן רק בארץ.
בית המקדש, המקום בו השרה הקב"ה את שכינתו, הוא מקור האמונה. הבאים בשעריו של בית המקדש חשו שהם עומדים לפני ה'. תחושה זו נבעה הן מכוחה של הקדושה שאפפה את המקום והן מהנסים ומההתרחשויות העל-טבעיות שאירעו תדיר בבית המקדש. העליה למקום המקדש במשך כל ימות השנה, ובעיקר התכנסותו של כל העם ברגלים כדי להראות לפני ה', חיזקה בלב הבאים בשערי הבית את יראת האלוקים שבלבם. הדבר בלט באופן מיוחד בעת התאספותם של כל ישראל בכדי לקיים את מצות 'הקהל'. אפילו הבנים הקטנים, אשר עדיין לא היו מסוגלים להבין את הדברים ששמעו, רכשו במעמד זה את מידת היראה לפי דרגת הבנתם.
גם הקרבנות, שהובאו לבית המקדש כחובה או כנדבה, קירבו את האדם אל בוראו. יסוד הקרבת הקרבן הוא מידת הכרת הטובה כלפי ה'. בנין בית המקדש ועבודת הקורבנות מותרים רק בארץ ישראל, ולפיכך אין מקום נוסף בו יש יכולת ליהודי להשיג השגות מעין אלו ולחוש תחושות כה מרוממות.
למעלה מכל אלו עומדת הנבואה, שהיא הקשר הרוחני העילאי עם הבורא. קיומה של הנבואה מאשר מעל לכל ספק את מציאותו של אדון הבריאה, שבאמצעות נביאיו משמיע את דבריו לעמו. גם כח הנבואה לא ניתן להשגה אלא בארץ ישראל, כי אין הקב"ה משרה את שכינתו בחוץ לארץ.
מעלות רבות לה לארץ ישראל. אחת מהמעלות שתיארנוה כאן – חיזוק האמונה, מסוגלת לשוב ולהתעצם עתה בדורות אלו, כאשר זכינו לשוב ולחונן את עפרה של ארץ הקודש ולהתעלות ברוחניות בשבתנו על אדמתה.
