כל הכתות המנסות להשיג רוחניות ללא קיום מצוות ה', לא זו בלבד שאינן מחלצות את האדם מתוככי סבך הניכור בו הוא שרוי. אלא הן מטליאות טלאים על נקודות סימפטומטיות של הבעיה המרכזית, ללא כל טיפול במוקד הבעיה. ובכך הן מסבכות את האדם יותר ויותר.
הבה נסביר את הדברים: הזרמת רוחניות לאנושות מתפוררת, מחזקת את הניגודים ואת הפירוד שבה ומסכנת את קיומה. הסיבה לכך היא, שבמקרה זה, במקום להזדהות עם יישות רוחנית מאחדת, מנסה כל אדם להצמיד לעצמו יישות שהיא, כביכול, רוחנית. באין מהלך רוחני קבוע, כל אדם בונה במה לעצמו.
כאשר נתבונן בתופעה זו ניווכח שמהלך מסולף זה, בו צועד כל יחיד ויחיד לבדו, מתרחש גם אצל אומות העולם. המלחמות האכזריות מקורן באידיאולוגיות מנוגדות. דוקא האידיאות, הנראות באופן תאורטי כה יפות וזכות, מובילות לחורבן ולהרג. כל עוד התורה לא תצא מציון ודבר ה' מירושלים, לא תשוב החרב אל נדנה.
רוחניות אמיתית, המובילה לתיקון ולא להרס, באה אך ורק תוך שמיעה לצו עליון. גם למצב זה כיוונו חז"ל באומרם: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (בבא קמא דף פ"ז). המצווה מפי עליון צועד בדרך ברורה, ולעומתו, זה שאינו מצווה, גם אם רצונו חיובי, עלול ליפול באחד הבורות שבדרכו.
כללו של דבר, רק על ידי החלפת הדבקות בגוף בדבקות בה', ניתן להגיע למצב של הרמוניה נצחית. זוהי משמעות הפסוק (דברים ד, ד): "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". דבקות זו היא הניצחון על מצב הניכור הקיים בין האדם לבין העולם שמחוץ לו. היא מאפיינת את החיים האמיתיים, בבחינת: "חיים כולכם היום". האדם נקרא להשליך מאחורי גוו את תעודת הזהות המזוייפת שהוא נושא, תעודה המזהה אותו עם גופו. הוא נקרא לאמץ לעצמו תעודת זהות אמיתית, הזהה עם עצמיותו. כאשר תעודת זהות זו תהיה נתונה בידו, והיה ביכולתו לקלוט ולהגשים את מערכת ההנחיות של התורה ולהגיע לחיים נכונים, חיים של הרמוניה רוחנית תוך כדי שימוש נכון בגוף, כפי שמלמדת זאת היהדות. ואכן, על כך אנו קוראים בתורה (דברים ל, יט-כ): "החיים והמות נתתי לפניך, ובחרת בחיים… לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך!" – אהבה זו הינה סמל החיים.