בריאת העולם אינה מאורע חד-פעמי שהיה וחלף. הבריאה היא מצב מתמשך, מאורע המתרחש בכל רגע מחדש. כל מה שנעשה עתה בעולם, נעשה מכוחו של הבורא ומהשפעתו. גם כאשר השפעה זו עטופה במעטה של 'טבע', תפקידנו להבחין בה ולחיות לאורה.
קשה לחיות לאורה של הכרה זו באופן תמידי. רק מתי מעט זוכים לקיים את מה שאמר דוד המלך על עצמו: "שיויתי השם לנגדי תמיד" (תהילים, טז, ח). כלומר, ה' והשגחתו ניצבים באופן ברור ומוחשי, תמיד לנגד עיני. אין זה קל להיות מודע בכל רגע ורגע לקיומו של הא-לוקים ולנוכחותו בכל פינות חיינו, אולם הכרה זו שמורה בפינה כלשהי בלב רבים, ויש רגעים בהם אנו שבים ומהרהרים בה.
אחד מרגעים אלו הוא 'קידוש לבנה'. כידוע, לירח קיים מחזור קבוע. אורו הולך וגדל עד שהוא מגיע לגודל מקסימלי, לאחר מכן, שוב הולך אורו וקטן. כאשר הירח מתחדש, כלומר, כשאורו החדש מגיע לגודל בו ניתן להנות מאורו, אנו מקדשים אותו בברכה מיוחדת. בנוסח הברכה אנו מברכים את הבורא: "אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם" – ה' ברא את גרמי השמים, את מיליארדי הכוכבים, את הגלקסיות ואת היקום האינסופי. "חוק וזמן נתן להם, שלא ישנו את תפקידם" – הבורא השליט סדר בבריאה. לכל כוכב קצוב זמן מיוחד בו הוא יאיר ולכל גרם שמימי ניתנו מקום ומסלול מוגדרים. לא קיים ביקום כוכב כלשהו המטייל ללא הכוונה.
סדר זה מעיד כאלף עדים על כך שיש בורא שברא את העולם ומכוון אותו באופן תמידי. תנועת השמש, הירח והכוכבים מהווה ביטוי לרצון הא-לוקים המתגלה תדיר בחוקי הטבע. על גרמי השמים נאמר: "ששים ושמחים לעשות רצון קונם" (בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ', א'). מהלכם, אורם ומסלולם, כולם מעידים על מילוי תפקיד, על מילוי רצון הבורא, על שירת הבריאה הנשמעת מהם בכל עת ובכל שעה. אדם המגיע להכרה זו, מכניס את השכינה לביתו, ומציאותו של הבורא הופכת אצלו לדבר מוחשי. מעמד קידוש לבנה נחשב כ"קבלת פני השכינה", מאחר שהבורא מתגלה לנו בפעולותיו, בהנהגתו ובבריאה כולה.
