הבורא, עם כל גבהותו, מעוניין שאנו, קרוצי החומר, נפנה אליו תדיר. התפילה נכללת במסגרת עיקרי האמונה. מיד לאחר ארבעת העיקרים הראשונים של שלושה עשר עיקרי האמונה הדנים בבורא: באמיתות מציאותו, בייחודו ובמהותו הבלתי נתפסת בחושינו, בא תורו של העיקר החמישי הדן בנושא התפילה. עיקר זה קובע כי ראוי להתפלל רק לבורא יתברך, ואין להתפלל לזולתו. קריאת עיקר זה מעוררת שאלה: מדוע יעלה בדעתינו לפנות בתפילה ליישות כלשהי מלבד הקב"ה?
לצורך הבנת הענין עלינו להתבונן בתהליכים ההיסטוריים שהביאו להתהוותה של תופעת עבודת האלילים. בניגוד למה שנראה לנו במבט שטחי, שהעבודה הזרה היתה סגידה פרימיטיבית לעץ ואבן ותו לא, מתבאר בדברי הרמב"ם, שלפחות בראשיתו של התהליך, לא נשא תהליך זה אופי של פולחן פרימיטיבי. דווקא מתוך ההכרה בגדלות הבורא וברוממותו, היו אנשים שטעו וסברו שלפני מלך כה גדול אין להתפלל, בכל עת. הם יצרו מהלך מחשבתי משובש, לפיו בלתי אפשרי שתהיה באפשרותו של כל אדם להכנס בכל עת שירצה אל היכל המלך. לדעתם, אין זה מן הנימוס לפנות אל הבורא בצורה ישירה. הנוהל התקין הוא שאדם מן השורה יפנה את בקשתו לפקיד זוטר כדי שהלה יטפל בה, ובמידת הצורך יעביר את הבקשה בצינורות המקובלים, עד שהיא תגיע אל המלך.
אמנם העבודה זרה התדרדרה עד כדי פולחן פרימיטיבי של סגידה לעץ ואבן, אולם כאמור, היה זה המשכו של התהליך. בתחילתו, התבסס תהליך זה על קוים מחשבתיים ברורים, לא היה בו נסיון מרידה בבורא, וכוונתו המוצהרת היתה לכבד ולעבוד את הקב"ה באמצעות משרתיו. אמנם היתה זו טעות מוחלטת, אך לא מרידה. לומדים אנו מכאן שיכול אדם להאמין בה' וגם לבטוח בו, ולמרות זאת, עלול הוא להפנות את תפילותיו לכתובות אחרות.
חידושה הגדול של היהדות הוא, שלמרות המרחק הגדול הקיים בין האדם לבין הבורא, למרות הפער וההבדלים המהותיים, יכול וצריך האדם לפנות בכל עת בתפילה אל הבורא עצמו. אין צורך במתווכים! להיפך, אין לפנות בתפילה אלא אל הקב"ה לבדו. הוא אמנם רם ונישא, אולם הוא חפץ שנתקרב אליו, שנפנה אליו מעומק לבנו וממרומים הוא יאזין לשוועתנו.