עפ"י אמונת היהדות ה' ברא את האדם "בצלמו כדמותו", כלומר, קיים דמיון מסויים בין היוצר ליצירה, מסיבה זו קיים גם רגש של קרבה בין האדם לבוראו.
אדם, השב לביתו לאחר שהות ארוכה במרחקים, חש אושר. הוא שב הביתה! בבית הוא חש נוחות, קרבה, רגש שייכות. תכנים אלו ממלאים את לבו סיפוק ושמחה.
נערכו מחקרים שהוכיחו שלילדים קטנים יש נטייה להתפלל. מדובר בילדים מכל קצוי תבל שלא חונכו להכרת האמונה.
כך נולדנו כולנו. לאחר מכן גדלנו, פנינו לכיוונים שונים, ואותה נטיה להתפלל כוסתה בשכבות אבק. מאורעות החיים משכיחים אט אט את הזיקה לבורא אצל האדם, אם אינו פועל לטיפוחה של זיקה זו.
אולם, ראה זה פלא, אותה זיקה אינה נעלמת כליל. בעיתות מצוקה או ברגעים נדירים של שקט נפשי, פורצת הכמיהה אל הנעלם והנשגב, אל הבורא הכל-יכול החופף במידת טובו על היקום כולו.
אנשים, שמעולם לא היו קשורים אל הדת או אל התפילה, מצאו עצמם מתפללים ברגעים מיוחדים: בסערת הקרב, מול איתני טבע, בשעת צער גדול מחד או מאידך בשעת שמחה גדולה. תופעות אלו מקיפות את כל באי-עולם, לאו דווקא את היהודים, אולם הן מצויות במידה גדושה יותר בלבם של יהודים.
האדם אינו מתנתק מבוראו לעולם. מעשיו אמנם עלולים לרחק אותו מה', אולם ניתוק לעולם לא יארע. ויותר מכך, ה' מצפה שהאדם יתקרב אליו, אפילו לשעה קלה. באותה שעה שהוא מעוניין להתקרב, הוא אהוב ורצוי. ה' מאזין לשוועת בניו. תפילה הנאמרת מעומק הלב, לעולם, אינה שבה ריקם, וכפי שנאמר בפסוק: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת".
אל לו לאדם לחוש שהוא מרוחק חס ושלום מבוראו. כל תפילה יש לה ערך, ולכל פנייה יש בורא שמקשיב במרומים. אם אכן, הינך חש לעיתים בצורך להתפלל, דע ששערי תפילה אינם ננעלים לעולם.