במעמד הר סיני ניתנה התורה שבכתב יחד עם פירושה – התורה שבע"פ. בלעדי התורה שבע"פ לא היתה לנו כל אפשרות לקיים את התורה בשלמות.
התורה שבע"פ, לא זו בלבד שהיתה מקובלת על כל שדרות העם, אלא גם הגו בה יומם ולילה וחיו לאורה. אורח החיים היהודי ומאפייניו העיקריים, מושתתים על השילוב הנצחי בין התורה שבכתב לתורה שבע"פ.
נביא מספר דוגמאות:
מעולם לא חלק יהודי על המסורת, כי "פרי עץ הדר" (ויקרא מ', כ"ג) משמעותו אתרוג. התורה שבכתב אינה מבארת זאת. רק בתורה שבעל פה מבואר שמדובר באתרוג. למרות זאת בכל הזמנים – בזמנים קדומים ובזמנים מודרניים, בכל ארצות התפוצה שגרו בהן יהודים, מעולם לא טען יהודי שהתורה שבכתב מתכוונת לפרי אחר.
מעולם לא טען יהודי שבתפילין של יד יש יותר מבית אחד (תא אחד). מעולם לא פרצה מחלוקת באשר לזהות הפרשיות המצויות בתוך התפילין. דינים אלו אינם מובנים מאליהם מן התורה שבכתב. למרות זאת הניחו כל ישראל תפילין באופן זהה לאורך כל הדורות בכל מקום. העובדה שפרטים אלו ורבים אחרים נשמרו בכל העולם ללא יוצא מן הכלל מהווה הוכחה לעובדה שהתורה שבע"פ היא הביאור הבלעדי והאמיתי לתורה שבכתב.
דוגמא נוספת: התורה מצוה עלינו להתענות ביום כפור (ויקרא ט"ז כ"ט). והנה, בתורה שבכתב אין הסבר כלשהו לגבי מהותו של עינוי זה. ניתן היה לפרשו כעמידה במשך שעות רבות, כחשיפה לחום השמש וכדומה. למרות כל זאת בעם ישראל יש דעה אחידה לגבי מהות העינוי ופרטיו. זהו ביטוי לסמכותה של התורה שבעל פה המורה לנו את דרכנו.
התורה שבכתב (דברים ו' , ט') מצווה לקבוע מזוזה בדלת הבית. היא אינה מציינת בפירוש אלו פרשיות מהתורה צריכות להיכתב בה. למרות זאת מן הימים הקדומים ביותר ועד יום זה לא קבעו מזוזה שהכילה פרשת אחרת מלבד שתי פרשיות התורה, שהתורה שבעל פה מציינת אותן.
ניתן להביא דוגמאות רבות מספור אודות השילוב בין התורה שבכתב לתורה שבע"פ. הן משלימות יחדיו את הציווי האלוקי שניתן בהר סיני. התלמוד, תמצית התורה שבע"פ, הינו נשמת אפה של היהדות. יומם ולילה הגו בו היהודים לאורך הדורות, והשתדלו להבין את עומקו ומכמניו. ארון הספרים היהודי, המכיל ספרים רבים מאוד, מהווה מקור השראה תמידי לכל אדם מישראל. הצועד בדרך שהתווה הבורא בתיתו תורה לעמו ישראל.