לומדי התורה משמרים את רוח העם, ועל ידי כך הם מעניקים לו זכות קיום. התמיכה בלומדי התורה הינה תמיכה בעם כולו ובהמשך דרכו.
בתקופת בית המקדש היו הכהנים מופקדים על שמירת האיכות הרוחנית–תרבותית של העם. כידוע, מלבד התפקיד שמילאו הכהנים בעבודת בית המקדש, הם לימדו את העם תורה ומצוות, כפי שנאמר בתורה על שבט לוי: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים ל"ג, י').
מה היה הבסיס הכלכלי-קיומי של שבט הכהנים? האם הם קיבלו משכורת מסודרת מקופת המדינה? האם הם קיבלו הטבות כיאות למחזיקים במשרה חשובה זו? למרבית הפלא, הכהנים לא קיבלו כל משכורת. כדי שיוכלו להתפרנס, נצטוו בני ישראל לתת להם "מתנות כהונה". מהתוצרת החקלאית הופרש חלק מסויים עבור שבט הכהנים. על הכהנים עצמם הוטל לחזר על פתחי החקלאים ולקבל את המגיע להם.
כיום, כאשר לומדי התורה תופסים את מקומם של הכהנים, והם ממלאים את תפקידם בהנחלת התורה לעם, למרבית הפלא, אנו מוצאים בעיה זהה. רבים מהם נאלצים להשיג את אמצעי קיומם באופן דומה. הם אינם "עובדי מדינה" בעלי משכורת מסודרת, אלא הם מקבלים מילגות ותרומות מנדיבי העם.
לאמיתו של דבר, קיימת כאן טעות אופטית. הבה נתאר לעצמנו מצב שבו אדם חייב כסף למי שסיפק לו סחורה יקרה, והלה שולח את שליחו כדי לגבות את החוב. האם במקרה זה ודומיו יש מקום לתחושה ש"עושים טובה" כאשר פורעים את החוב? הכהנים ומרביצי התורה הם שלוחיו של בורא העולם, והוא התחייב לשלם את משכורתם ולדאוג לכל מחסורם. כאשר חייבה התורה את האנשים בעלי האמצעים לתרום תרומה למטרת החזקת התורה, היא דרשה בכך את פרעון החוב שהם חייבים לבורא.
מצב דומה מתרחש כאשר נותנים תרומה לכהן. התרומה היא פרעון חוב שחייבים לאלוקים; הכהן אינו נחשב כמקבל נדבה, הוא נחשב כמי שגובה את חובו של הבורא. במבט זה עלינו, הנותנים והתורמים, להסתכל על המקבלים בדורות עברו ובדורנו אנו.