התוכחה המובאת בספר ויקרא מתריעה על כך שישראל ייכשלו בחטאים חמורים ביותר. התורה מזכירה אותם באופן כללי בפסוק הפותח את נבואת התוכחה: "ואם בחוקותי תמאסו, ואם את משפטי תגעל נפשכם, לבלתי עשות את כל מצוותי, להפרכם את בריתי" (ויקרא, כ"ו, ט"ו).
התמונה המצטיירת לעינינו ברורה מאוד. התורה חושפת הפרה מוחלטת של הברית שנכרתה עם ה' מצד העם או לפחות מצד חלקו הגדול. ואכן, בספרי הנביאים ישעיהו, ירמיהו ואחדים מנביאי "תרי עשר", מופיע בבירור כי כך נראו פני הדברים בסוף תקופת בית ראשון. נבואות אינספור בדברי נביאים אלו מתריעות על חטאים חמורים ביותר שהיו בתקופה ההיא: עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. ברור הדבר, שחטאים כבדים אלו משמעותם הפרה מוחלטת של הברית העתיקה שנכרתה בין הקב"ה ובין עם ישראל.
כל הקורא פסוקים אלו בעיון, רואה לנגד עיניו תמונת מצב מדוייקת של כל מה שאירע בימי הבית הראשון. נבואת התוכחה ממשיכה ומודיעה (בפסוק ל"א) כי המקדש יהיה שומם, וערי ישראל ייחרבו: "ונתתי את עריכם חרבה, והשימותי את מקדשיכם, ולא אריח בריח ניחוחכם".
לנו, החיים קרוב לאלפיים שנה לאחר חורבן הבית, נראה החורבן כדבר פשוט וטבעי, אולם בימים שנאמרה בהם נבואה זו, נשמעו הדיבורים על אודות חורבן המקדש תלושים לגמרי מן המציאות. יש לשער, שבימי בית ראשון, עת שמעו ההמונים את נבואת התוכחה שבתורה על חורבן הבית, הפטירו לעצמם בשלוות נפש: 'זה לא יכול לקרות'. ובאמת, ירמיהו הנביא ונביאים נוספים מדגישים שאכן הלך רוח זה שלט בעם (ראה ירמיהו פרק ט' ועוד). אך דבר לא הועיל. התראת התורה עמדה בעינה לדאבון לב. משלא חזרו היהודים בתשובה, היא הפכה למציאות מרה.
גם חורבן העיר היה מאורע בלתי צפוי. ירמיהו הנביא, איש דור החורבן, מעיד (איכה ד', י"ב):
"לא האמינו מלכי ארץ, כל יושבי תבל, כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים". ירושלים נחשבה לאחת הערים המבוצרות ביותר בתקופה ההיא. לא רק יהודים, אלא גם נכרים לא האמינו שעיר זו עלולה להחרב. אך למרות הכל, הלא ייאמן קרה בדיוק כפי שצפתה התורה מראש.
גם פרטי המאורעות שאירעו במהלך החורבן נצפו בדייקנות מופלאה. התורה מעידה (פסוק כ"ה): "והבאתי עליכם חרב… ונתתם בידי אויב, בשברי לכם מטה לחם". תמונת המצב של ימי החורבן צויירה בצורה ברורה לחלוטין: בכל מקום ישלטו החרב והרעב, ואכן, כך אירע בדיוק. ירמיהו הנביא ראה מאורעות אלו במו עיניו, והוא מספר במגילת איכה (פרק ד', ט' ופרק ה', ט'): "טובים היו חללי חרב מחללי רעב… בנפשנו נביא לחמנו מפני חרב המדבר, עורנו כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב". מכות חרב וזלעפות רעב היו מנת חלקם של בני העם, לאחר שארצם נכבשה ע"י אויב אכזרי.
התורה מתריעה על פרט נוסף (פסוק כ"ב): "ונשמו דרכיכם". בדיוק כפי שאירע בשעת החורבן (איכה א', ד'): "דרכי ציון אבלות… כל שעריה שוממין…"
התורה הודיעה מראש את התחזיות לעתיד, ואף שבשעתן הן לא היו בגדר אפשרויות סבירות, הן התקיימו עד לאחת. יתרה מזו, החורבן כולו לא היה מחוייב המציאות מבחינה היסטורית. אלמלא מרדו יהויקים ויהויכין במלכי בבל, יכלו ירושלים ועמה ארץ ישראל כולה להמשיך את חייה כרגיל. לא היתה שום סבירות שהחורבן אכן יקרה. הסיבה היחידה לביצוע מהלך הסטורי זה היתה נבואת התורה. נותן התורה, האוחז בהגה ההיסטוריה, הוא זה שצפה זאת מראש, הוא זה שכתב והזהיר על כך בתורתו, והוא זה שהוציא אל הפועל את התכנית במלואה.
להשלמת היריעה יש לציין שבנבואות החורבן בחומש ויקרא, בתוך המעגל המסחרר של קללות נוראות, מוסיפה התורה קללה מרה נוספת, מזעזעת ומחרידת לב (שם כ"ו, כ"ט): "ואכלתם בשר בניכם, ובשר בנותיכם תאכלו".
דומה שאין דבר בעולם, המנוגד לטבע האנושי, כפעולה איומה זו. לעתים נדירות ביותר שומעים על מקרה מסמר שיער כגון זה. אף בעת מצוקת רעב נוראה, אדם תרבותי אינו מסוגל לאכול בשר אדם, קל וחומר את בשר בניו ובנותיו. אילו שאלו את פינו, היינו מגיבים בפסקנות, שדבר מסוג זה אינו יכול לקרות אפילו במצבים הגרועים ביותר. ברור הדבר, שאדם אינו מסוגל לצפות מאורע כזה מראש. אולם התורה חזתה זאת מראש ולא הגזימה בדבריה. בדיוק כך אירע במציאות, כפי שמספר הנביא ירמיהו, כותב מגילת איכה (ד', י'): "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן, היו לברות למו בשבר בת עמי". רק כח שמיימי מסוגל לצפות זאת מראש. רק הוא עצמו מסוגל ליצור את הרקע והתנאים לכך!
החיזוי הבלתי צפוי וההתרחשות הנדירה והבלתי שגרתית, כל אלו חברו יחד לדברי נבואה שהתגשמו לפרטי פרטיהם, וזאת ע"י בורא העולם ומנהיגו, המנבא את נביאיו ומממש את נבואותיהם.