התורה ציוותה במצוות עשה מיוחדת על מתן צדקה: "כי יהיה בך אביון… פתוח תפתח את ידך לו" (דברים ט"ו, ז'-ח'). התורה מוסיפה פרט חשוב: יש לשים לב גם לדרך נתינת הצדקה. לא די בכך שהעני יקבל את הפרוטה, אלא שחשוב לתת לו בסבר פנים יפות: "לא תאמץ את לבבך… מאחיך האביון" (דברים ט"ו, ז').
יש אדם הנותן צדקה בעין יפה ובנפש חפצה, ויש אחר, שמתן דמים עולה לו כמעט בדמים, אלא שמחמת הלחץ החברתי הוא מושיט את ידו לכיסו ונותן צדקה בלב כבד. על נטיה זו מייחדת התורה את דבריה ומדריכה את האדם, שיש לתת צדקה בחפץ לב, בשמחה וברצון.
פרק לימוד חשוב בסוגיה זו מוצאים אנו בהקשר לתרומת עם ישראל למשכן.
את הציווי על אודות הקמת המשכן פותחת התורה בפסוק: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (שמות כ"ה, ב'). מפרשי התורה תמהו, שראוי היה לומר: 'ויתנו לי תרומה', ולא: "ויקחו לי תרומה".
התשובה היא, שבכך רצתה התורה לרמוז לאדם, שבהרימו תרומה, יותר ממה שהוא נותן, הרי הוא לוקח, מקבל ומרוויח.
כלל זה מקביל לאימרה של חכמינו: "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית". כלומר, בעל הבית העניק לעני פרוטה, ולעומתו, זיכה העני את בעל הבית במידת הנדיבות, בהשבחה של מידות נפש מעולות ובשכר נצחי.
מתן הצדקה מתואר בפי הנביא כזריעה: "זרעו לכם לצדקה" (הושע י', י"ב). בביטוי זה מקופלת המשמעות, שכשם שהזריעה מצמיחה פי כמה וכמה מאשר הושקע בה, כך גם סגולת הצדקה עשויה להניב פירות רבים ביותר. הצדקה והחסד הם מהתחומים הבולטים שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.
לא ניתן לפגוש באיכר שיצטער על החיטים שזרע בקרקע והניבו יבול לתפארת. אף איכר בר דעת לא יאמר, שאלמלא אותה זריעה, יכול היה להיות עשיר יותר, שהרי היה בידו היבול המבורך, ועוד שק חיטים נוסף…
במבט זה יש להביט גם על מתן הצדקה. אלמלא סאת הצדקה ש"זרע", לעולם לא היה מגיע למה שהגיע, לעולם לא היה "קוצר" רווחים כה נאים.