במצוות החמורות ביותר דיין של מילים ספורות כדי להרתיע את המאמין. אך במצווה זו של אהבת הגר, באיסור לצערו ולהונותו – לא חוסכת התורה במילים. שלושים ושש פעמים חוזרת התורה על מצווה אחת.
גם בפרשתנו מופיע ציווי זה:
"…ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבת את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י', י"ח-י"ט).
חזרה זו מאירה פינה חבויה בנפש האדם. את יחסו של החזק, המבוסס בחברה, כלפי החלש וחסר המגן. על אף ערכיו ונימוסיו המהוקצעים, נוהג הוא כלפי החלש על פי אמות מידה מוסריות שונות. השנאה ליהודים בכל מקום ובכל זמן, היא דוגמה קלאסית לכך.
זו כנראה נטיה יסודית בלב האדם. קשה לרסן את יצר ההתנשאות ואת הרצון להפגין כח כלפי החלש.
משום כך מפליגה התורה באזהרותיה.
כיצד מקווה התורה לחנך את האדם לגבור על חולשה אנושית זו? מהו המחסום שהיא מציבה בפניו?
"וגר לא תלחץ", אומרת התורה ומנמקת: "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב). מבהיר רש"י: "כמה קשה כשלוחצים אותו…"
הפסוק מפנה אותנו אל הזיכרון הלאומי של חיי השיעבוד והגלות במצרים. אל החובה לרענן במחשבה ובדמיון את הטעם המר של היסורים, של הדיכוי וההשפלה שהיו מנת חלקנו. הפעלת זכרון זה דיה לעורר חמלה כלפי הגר ולגלות הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים.
על כן, מזהירה התורה על אהבת הגר והחלש, שלושים ושש פעם. היא מכירה את נפשו של העבד שהיה לבן חורין ואת נפשו של העולה החדש שהיה לוותיק…
וכך כותב ספר החינוך על אודות מצווה זו:
"ויש לנו ללמוד מן המצווה היקרה הזאת לרחם על כל אדם שהוא בעיר שאינה מולדתו ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה הזהירתנו לרחם כל מי שצריך. ועם המידות הללו נזכה להיות מרוחמים מאת ה'" (ספר החינוך מצווה פ"ג).
