משה רבינו ניצב לפני העם, ומוסר להם את עיקריה של תורת ה'. בין השאר הוא אומר: "ושמרת את חוקיו ואת מצוותיו אשר אנכי מצוך היום, אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך כל הימים" (דברים ד', מ').
כלל גדול נקבע במשנה במסכת אבות: "אם למדת תורה הרבה, נותנים לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא". ככל שמעשי המצוות רבים יותר, וככל שאיכותם גבוהה יותר, כך גם גמולם רב יותר.
עם זאת, שכרן של המצוות הוא לעתיד לבוא, בעולם הבא. התשלום עבור המצוות אינו משולם בו במקום ב"מזומנים", אלא משלמים אותו "בצ'קים דחויים". אולם, נאמן הוא 'בעל המלאכה' שישלם את הגמול.
מכיוון שהשכר העיקרי עבור המצוות ניתן לאדם בעולם הבא, מובן מאליו, כי שכר זה הינו רוחני ונצחי, כפי שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ח', הלכה א'): "הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא, והיא החיים שאין מוות עימהם, והטובה שאין עמה רעה".
טעמים רבים נאמרו לכך שאין הקב"ה משלם את שכרו של האדם כאן, בעולם הזה. אחד מהם, משום שרק בדרך זו נשמרת בידי האדם אפשרות הבחירה החופשית בין טוב לרע. אילו שכר המצוות או עונש העבירות היו ניתנים מיד בעולם הזה, איזו בחירה היתה נותרת בידו? אם התמורה ניתנת בו במקום, אין צורך בתבונה אנושית רבה כדי שכל אדם יבין שמשתלם לבחור בטוב.
סיבה חשובה נוספת לכך ששכרן של המצוות משולם דוקא בעולם הבא, היא משמעות הנצח. הקב"ה הוא בלתי מוגבל ואין לו קץ. גם הגמול שהוא מעניק לבריותיו נצחי הוא ובלתי מוגבל. שכר העולם הזה, גם אם יגדל מאד, הריהו מוגבל ובר חלוף. גם אם יחיה אדם את כל ימי חייו כשהוא מתענג על רוב טובה, בלי שמץ של צער ועגמת נפש, בסופו של דבר, טובתו מצטמצמת לתקופה שאינה עולה על כמה עשרות שנים.
לא כך הם פני הדברים כאשר מדובר בשכר העולם הבא. שכר זה, שהוא רוחני, הריהו בלתי מוגבל.
אולם בכך עדיין לא נפרשה לפנינו היריעה בכללותה. מאז ומעולם ידענו שקיימות תופעות של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". לפעמים עדים אנו לכך שאנשים חיים בטובה ועושים חיל, למרות שמעשיהם אינם תואמים את דרך התורה. שאיפת הצדק שבנו מבקשת לקבל הסבר לתופעות אלו. אמנם, הגמול האלוקי מיוחד לעולם הבא, אולם עדיין תמהים אנו: מהיכן זכה החוטא לטובה כה רבה בעולמנו? אמנם טובה זו זמנית וחולפת, אולם בעינינו רבה היא.
התשובה היא, שטובה זו באה בגין שכר המצוות שקיים האדם. במקרה זה הומר השכר שעתיד היה להנתן בעולם הבא, וניתן בעולם הזה, בהיות האדם קרוץ מחומר.
ערכם של עניינים רוחניים נמדד באופן שונה. לכל חפץ חומרי יש שווי בהתאם למחיר השוק, כלומר, בהתאם להיצע ולביקוש. לעומת זאת, שוויו של דבר רוחני נקבע בהתאם לערך שהאדם מעריכו. אנו מחייכים מול עשיו שמוכן היה למכור את בכורתו הרוחנית תמורת מחיר זול של נזיד עדשים, ובכך הוא גילה שבעיניו נזיד עדשים שווה יותר.
באותה מידה אמורים הדברים כלפי כל אדם. בעת שאדם עובר עבירה, קיים אצלו חוסר הערכה לחיי הנצח. אלמלא אותה טעות שנתפס לה, לא היה מחליף את טובת הנצח בהנאות רגעיות קטנוניות. בכל חטא קיים ויתור על השכר השמור בעולם הנצח. נמצא, שכל עובר עבירה, לפחות לשעה קלה, מכיל בקרבו גרעין כלשהו של עשו, החפץ בנזיד עדשים… כלפי מעשים אלו נפסק משפט שמים: אם אכן רצונך בהנאות פעוטות, והן שוות בעיניך יותר מקנייני הנצח, קבל נא את שכר המצוות שלך כתשלום חומרי, כרצונך.
אמנם יש בכך הקטנה ברבבות מונים ממה שהיה האדם מסוגל לקבל בעולם הבא, אולם זו בדיוק מגמתו של אדם המעדיף הנאות קטנוניות על פני קנייני אמת. הכלל המובא בתלמוד (מסכת סוטה ח', ב'): "במידה שאדם מודד – בה מודדים לו", מתקיים במלואו.
דברי חכמינו: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", שכר המצוות אינו משולם בעולם הזה, מקבלים עתה משמעות עמוקה יותר. השכר המקורי הוא נצחי ועתידי. השכר הניתן כאן אינו מקורי, הוא רק תחליף הניתן מסיבות שונות העולות בפני בית דין של מעלה.
