משה רבינו מתאר את תפילתו הממושכת לה'. הוא ביקש שיזכהו ה' להכנס לארץ ישראל. משה התפלל תקט"ו (515) תפילות, כמספר הגימטריה של המילה "ואתחנן".
התפילה מהווה עמוד מרכזי בעבודת הבורא. לדעת הרמב"ם, התפילה הינה מצוות עשה ומקורה בפסוק: "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים י"א, י"ג), שעליו דרשו חז"ל: "איזוהי עבודה שבלב? זוהי תפילה".
חידושה הגדול של היהדות הוא, שלמרות הבדלי המרחק העצומים בין האדם לבורא, יכול האדם לפנות בכל עת בתפילה אל הבורא ולשפוך לפניו את בקשותיו.
הקב"ה מבטיח להתייחס לבקשותיו של האדם, ובלבד שפנייתו תהיה אמיתית: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמ"ה, י"ח).
מהי קריאה באמת? זוהי תפילה הנובעת ממעמקי ההכרה שאין אלטרנטיבות נוספות, מלבד התפילה, להשגת הצורך המבוקש. אם יסבור האדם שבידיו אמצעים נוספים להרפא, להתפרנס או ללמוד דעת, מלבד עזרתו של הקב"ה, תפילתו אינה תפילה אמיתית ומושלמת. רק כאשר נלווית לתפילה ההכרה, שכל האמצעים המצויים בידי האדם, ערכם כאין וכאפס ללא עזרת הקב"ה, אזי קריאתו היא קריאה אמיתית.
התפילה היא היישום המעשי של האמונה. המכיר בכך שהקב"ה לבדו, עשה, עושה ויעשה את כל המעשים, ושרק הוא בעל הכוחות כולם, מבין שאם חפץ הוא לבקש דבר מה, לא יוכל לסמוך על כוחו ועוצם ידו של האדם או על כל גורם אחר. הכתובת היחידה לבקשות היא הקב"ה.
כאמור, התפילה היא גם אמצעי יעיל ביותר להחדרת יסודות אלו אל ההכרה. מחד גיסא, אדם אינו יכול להתפלל כראוי אם אין הוא חדור אמונה, ומאידך גיסא, תפילה מתוך כוונה מהווה מערכת שיעורי אמונה בספר האמונה שמחבר האדם בעבור עצמו. התפילה חודרת ללב ומוסיפה לו אמונה וביטחון בבורא עולם.
כשם שאדם זקוק לתזונה לשם שמירת גופו, כך זקוק הוא לתזונה רוחנית מתאימה לשמירת נשמתו.
שני מבטים אלו על התפילה – המבט שזוהי "עבודת הלב", והמבט שהאדם ניזון ונבנה מן התפילה – משלימים זה את זה. מוצא נפשו של האדם הוא ממקור רוחני גבוה, ולפיכך היא זקוקה למזון רוחני מתאים. זוהי גם מהות העבודה הרוחנית וקירבת האלוקים המתבטאת בתפילה. הנפש מתקרבת למקורה העילאי, ובקרבתה אליו היא חשה סיפוק רב.
גרעין התפילה מצוי בתוך לבו של האדם, ולא באה התפילה, אלא להוציא מן הכח אל הפועל גרעין זה הגנוז במעמקים. זהו הגרעין הרוחני המצפה לקרבת הבורא, ועם זאת גם ניזון מהמזון הרוחני הטמון בתפילה.
