טרם מותו, ניצל משה רבינו את הזמן שעוד נותר לו לחיות, כדי לקיים מצוות, תיחום ערי מקלט בעבור רוצחים שהרגו אדם בשגגה. על פי דין תורה חייב רוצח כזה לגלות אל אחת מערי המקלט.
היה זה מעשה חסד המתאים לגודל לבו של המנהיג המסור, הפועל לתקנת עמו – עד לנשימתו האחרונה.
"אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן, מזרחה שמש" (דברים ד', מ"א).
אנו מעריכים את עצם המעשה של תיחום ערי מקלט אלו, ואילו האלוקים מעלה על נס דווקא את התחושה הנסתרת מעין רואה, את ההרגשה הטובה שנטע משה במעשה זה, בלב הרוצחים הנבוכים. חשובה היא הידיעה מחממת הלב, שיש מי שדואג להם בלב אוהב.
כך נדרשו שתי המילים "מזרחה שמש", המופיעות בסופו של הפסוק: "אמר לו הקב"ה: אתה הזרחת שמש לרוצחים" (מסכת מכות י'). כלומר, הארת להם פנים, שלחת לעברם את קרני חומך.
אנו לומדים עד כמה מאור הפנים כלפי הזולת, החיוך החם והלבבי – הוא דבר רצוי וחשוב ביותר. אנו מתכוונים לחיוך בה"א הידיעה. למאור הפנים שהוא… זריחת השמש, השיניים בלובנן.
עיקרו של האדם הוא הצלם האלוקי שבו. אותו ניצוץ רוחני שנחצב ממקור החיים עצמם. ניצוץ זה מגלם בקרבו את כל ה"אני" שבנו, את הביטוי הקרוי "אישיות". ברור, איפוא, שלהעניק כבוד, פירושו לכבד את נשמתו של האדם. כל הנאה גופנית המגיעה לו לאדם, יש לה ערך של מעשה חסד, רק אם האדם הנהנה חש בפנימיותו שרצית להיטיב לו.
החיוך הטוב, הפשוט והלבבי, גם הוא ממלא שליחות זו. הוא חודר כקרן שמש אל נשמתו של האדם ומעניק לה מחומו. החיוך הנובע מעמקי הלב, שופע מן הצלם האלוקי שבך. ברגע החיוך והארת הפנים, נקשרים שני חלקי הנשמה – של המחייך ושל המחוייך – והיו לאחד. שני החלקים הללו, הנובעים שניהם ממקור אלוקי אחד, מוסיפים בהתקשרותם ממד לשלמות.
כמוה-כשמש, בכוחה להצמיח את אחדות הנבראים עם בוראם. את זאת הנחיל לנו משה במצווה האחרונה שזכה לקיים עלי אדמות.
