פרשת חטאו של זמרי בן סלוא, שהיה נשיא שבט בישראל, היא מהחמורות שבתורה. הדרך המחוצפת והסגנון העז שבחר בהם, מעידים כי אכן מצא לעצמו את התיאוריה השקרית שבאמצעותה יוכל לכסות את אשר בלבו. הוא היה הראשון אשר עשה מעשה זמרי וביקש שכר כפנחס…
נתאר את החטא מתחילתו: בדרך מחושבת וערמומית טווה בלעם את תכנית ההכשלה ההמונית. הוא הציע לבלק כי רשות השלטון המואבי תקים רשת חנויות, קניון של תקופת התנ"ך. בלעם ידע כי באותו זמן חיפשו בני ישראל כלי פשתן. הוחלט, איפוא, כי כלי הפשתן יהיו המוצר הנמכר ביותר באותה רשת. על פתחי חנויות אלו עמדו זקנות מואביות שהציעו את מרכולתן. המראה היה תמים למדי. קניון מואבי שמטרתו אך ורק רווח ממוני. לאורך שורת החנויות הגדולה נוצרה מעין טיילת. בני ישראל הילכו ליד החנויות ללא כל מחשבה רעה. וכי יש פסול כלשהו במסחר המנוהל על ידי הרשות המואבית?
הם נעצרו ליד החנויות, מתבוננים בסחורה המוצעת. היהודי היה שואל למחירו של המוצר, והמוכרת הזקנה ענתה לו. לפתע, פנתה אליו מוכרת צעירה שניצבה בתוככי החנות, והציעה לו אותו מוצר במחיר מוזל יותר. הוא השתכנע ונכנס פנימה כדי לבחון מקרוב את טיב הסחורה ואת מחירה. מהר מאד הדרדר אותו יהודי, אשר לא נכנס אלא כדי לרכוש כלי פשתן, לעברות חמורות, לאיסורי עריות ועבודה זרה.
זמרי מצא, שאם לא ניתן למנוע את צעירי ישראל מהנהירה אחר בנות מואב, יש לחתור להקטנת ממדיה של הפירצה. את הדרך לכך הוא מצא ב"פתרון", אשר לא היה אלא פשרה מסוכנת וחסרת טעם. בסיס הרעיון שמצא היה בהעברת מקום החטא. אם לא ניתן לעצור בעד החוטאים, יש לפעול להבאתן של המדייניות אל תוך מחנה ישראל. כך לפחות תימנע עבודת בעל פעור, לפחות לא יחטאו בחטא עבודה זרה.
זמרי הורה "הלכה" מבית המדרש הפשרני, שיש לקרב את המדייניות אל אמונת ישראל…
נגד מגמה זו התקומם פנחס. הוא ראה בה סכנה גדולה ביותר. בפתיחת צוהר לבנות מדין תיסלל הדרך להעמדת צלם בהיכל, לטשטוש תחומים ולאנדרלמוסיה רוחנית טוטאלית. כך גם תיכנס הטומאה עצמה אל הקודש פנימה. הויתור והפשרה מזמינים בעקבותיהם את ההדרדרות.
אמנם בדרך זו קשה להשפיע על הרבים. עלול להשאר בעם רק מיעוט קטן שלא יחטא, אך מוטב כך. יישאר איפוא, פך שמן קטן, אך נקי וזך. עלינו רק לעשות את המוטל עלינו. כאשר אש אוחזת בקצה המחנה, מוטל עלינו להתבצר בעמדותינו, לא לוותר ולא לסגת.
זו היתה שיטתם של קברניטי ישיבת וולוז'ין. הם הביעו התנגדות מוחלטת להכללת לימודי חול בתכנית הלימודים של הישיבה. מיניסטריון החינוך הרוסי קבע מספר שעות שבהן ילמדו בני הישיבה לימודי חול. היה זה תנאי בל יעבור למתן רישיון לפתיחתה של הישיבה.
באספה שכונסה כדי לדון במצב הקשה, קם רבי יוסף דב סולובייצ'יק, מחבר ספר "בית הלוי", והביע בקול רועד את דעתו: אסור לנו להסכים לקבל את גזרת המלכות, גם אם יעלה הדבר במחיר סגירתה של הישיבה. אמנם התורה מצווה עלינו ללמוד וללמד, להעמיד תלמידים ולהמשיך את מסירת התורה מדור לדור, אך ציווי זה קיים רק בדרך בה ניתנה התורה מסיני, על טהרת הקודש.
החלטה זו התקבלה על דעת כולם. ואכן, חודש לאחר פרסום הצו החדש, גורשו המוני הלומדים. דלתות הישיבה נחתמו בחותם המשטרה המקומית.
ה"חפץ חיים" סיפר סיפור זה וסיים אותו במוסר השכל: לו הסכימו אז להכליל לימודי חול בישיבת וולוז'ין, היתה חס ושלום התורה משתכחת מדורנו. כי הלא כך דרכו של היצר הרע, פותח בשתי שעות ביום בלימודי חול, עד אשר משאיר לבסוף רק שתי שעות ביום ללימודי קודש. אולם מכיוון שקברניטי אותו דור החליטו לעמוד איתן כעמוד ברזל ולא להתפשר כלל, מצאה לה התורה נתיבים ושבילים במקומות אחרים. נפתחו ישיבות בכמה מערי ליטא ופולין, ולבסוף נעשו הן למבצרי התורה. דרך המעיין, שאם אתה סותמו מכאן – פורץ לו דרך ממקום אחד, ומימיו ממשיכים לפכות בעוז.
פינחס זכה לברית שלום ולכהונת עולם, כי מעשיו שמרו על עמנו לעד, לבל יפול ויאבד בשדות זרים.
