הבה נתאר לעצמנו זוג קורן מאושר. אשר זה עתה נישא. הם מספרים בהתפעלות על המתנה נפלאה שקיבלו לחתונתם – נרתיק למזוזה עשוי זהב טהור! ולא זו בלבד, אלא שהאות שי"ן שעל הנרתיק משובצת ביהלומים נוצצים!
בני הזוג מוסיפים דרך אגב: "בתוך הנרתיק היתה גם מזוזה כשרה, כתובה על קלף!"
ההתבטאות היא שולית: מהו מחירה של מזוזה ביחס לנרתיק המעוטר?
אולם בפרשתנו אנו לומדים על מבט מסוג אחר: שתים עשרה פעמים חוזרת ונשנית תרומת הנשיאים לחנוכת המשכן. כל אחד מהם הביא: "קערת כסף אחת, שלושים ומאה משקלה. מזרק אחד כסף, שבעים שקל בשקל הקודש, שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה" (במדבר ז, יג – עט).
הם גם הביאו: "כף אחת עשרה זהב", אולם התורה מוסיפה ומציינת שהיתה: "מלאה קטורת"!
הקטורת היא העיקר. הסולת למנחה היא המזוזה שבנרתיק! רק מבט חומרי, מבט של חולין, מעריך כל דבר לפי שוויו הכספי. לתורה יש מבט אחר.
חכמינו מספרים על ארטבן, שליט נכרי ששיגר דורון לנשיא ישראל, רבי יהודה הנשיא. הוא שלח לו מרגלית יקרה, יהלום זוהר. וכמובן, ציפה לתשורת גומלין.
שלח לו רבי יהודה הנשיא מזוזה.
שאל ארטבן כשהוא פגוע: "אני שלחתי לך אבן טובה ששווה מיליונים, ואתה החזרת לי מזוזה ששוויה זוז אחד? היכן היחס?"
ענה לו רבנו הקדוש: "אתה שלחת לי דבר שאני חייב לשומרו יומם ולילה, ואני שלחתי לך דבר שהוא שומר אותך יומם ולילה".
נוצר רושם, שהדבר קורה לנו לרוב בחיינו. כה הרבה טורחים אנו לייפות את הנרתיק, למרק את כף הזהב. הכל עמלים כה קשה כדי להעלות את רמת החיים, כדי לחיות טוב יותר, עד שמרוב מאמצים לחיות טוב יותר – חיים רע יותר… נוטלים חובות, נשחקים, מרפטים את העצבים, נעשים קצרי רוח, ממורמרים, עצבניים. שוכחים ש"רמת חיים" היא נרתיק בלבד, כסות לתוכן שמוסכים לתוכה – לחיי משפחה מאושרים ולחינוך בנים, אם הנרתיק עשוי זהב ומשובץ יהלומים, אך המזוזה חסרה בו, העיקר חסר בו.
לעומת זאת, אם מזוזה בתוכו – הנרתיק המהודר הוא "הידור מצוה" ולא עיקר המצוה.
