חומש במדבר פותח בציווי שנאמר למשה רבינו בשנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים. הציווי הוא לפקוד את עם ישראל.
לא היה זה המפקד הראשון של ישראל. את המצווה לפקוד את העם מוצאים אנו כבר קודם לכן בפרשת כי תשא שבספר שמות. המפקד האמור שם נערך בשנה הראשונה ליציאת מצרים, לאחר חטא העגל, קודם הקמת המשכן.
החיבה שרוחש הקב"ה לצאן מרעיתו באה לידי ביטוי במפקדים החוזרים ונשנים, כדרך שאדם סופר דבר החביב עליו, ואינו מניחו מידו עד שהוא כופל ומונה אותו לרוב חביבותו.
בפי חז"ל מכונה ספר במדבר בתואר "חומש הפקודים", וזאת על שם שני המפקדים המופיעים בו: בפרשת במדבר ובפרשת פנחס. ספר במדבר משתרע על פני תקופה ארוכה בת קרוב לארבעים שנה, תקופה בה שהו בני ישראל במדבר סיני. במרוצת תקופה זו עברו מאורעות רבים על עם ישראל: שילוח המרגלים, חטא מי מריבה, ברכות בלעם, המלחמות בסיחון ובעוג ועוד, על אף כל זאת לא נקבע שמו של הספר, אלא על שם המפקדים המוזכרים בו. ללמדך, שמפקדים אלו היו הרבה יותר מצעד מנהלי. הם היו ביטויים בולטים של גילויי חיבה מצד הקב"ה אל העם.
ישראל נמשלו לכוכבים. כשאדם רואה שמים זרועי כוכבים, יתכן שיתרגש ויתפעל מהמראה המרהיב הנגלה לנגד עיניו, אולם הוא לא יעניק בתודעתו חשיבות מיוחדת לכל כוכב בפני עצמו. אמנם כל כוכב נראה נוצץ, אולם ממרחקים לא ניבטת הייחודיות שלו. לאמיתו של דבר, לא כך הם פני הדברים. כל מי שיד לו בחכמת התכונה, יודע כי כל כוכב, עולם גדול ומופלא הוא. שבחו של הקב"ה מתבטא בכך שהוא ברא את כולם וייחד שמות ייחודיים לכל אחד ואחד מהם.
ישראל נמשלו לכוכבים. לא זו בלבד שלעם בכללותו נודעת חשיבות, אלא שכל אחד ואחד נושא עליו שם ייחודי וחשיבות ערכית מיוחדת. מפקד זה של ישראל נועד להדגיש ערכיות ייחודיות זו.
כשבאה התורה לצוות את משה רבינו על מפקדם של ישראל, היא משתמשת בביטוי: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל" (במדבר א', ב'). נשיאת הראש, משמעותה העלאת הערך של ישראל. התורה מלמדת אותנו שהמפקד נועד להודיע לעם ישראל בכלל, ולכל יחיד בפרט, את דבר חביבותם בעיני המקום. על ידי כך יעלה ערכם גם בעיני עצמם ויגבה ליבם בדרכי ה'. הם יחושו שהוענקה להם רוחניות יקרה מפז, ושבכוחם להעפיל למדרגות רמות ונישאות. תחושה זו תעודד אותם בדרכם ותמריץ אותם להמשיך להעפיל בהר ה'.
