הפרשה פותחת: "ואלה תולדות אהרן ומשה, ביום דבר ה' את משה בהר סיני. ואלה שמות בני אהרן וגו'" (במדבר ג', א'-ב').
עיון בפסוק מעלה תמיהה. נאמר: "ואלה תולדות אהרן ומשה", פתיחה המבטיחה את תיאור צאצאיהם של שני האישים הללו. עם זאת, בפסוק הבא מוזכרים רק בני אהרן.
התשובה מצויה בתלמוד, וכך נאמר:
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: 'כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו', שנאמר: 'ואלה תולדות אהרן ומשה'" (מסכת סנהדרין דף י"ט).
הלידה הינה המאורע החשוב ביותר הקורה לאדם. רגע הלידה מביא את האדם אל היש מן האין. אך עם זאת, לידתו האמיתית היא לידת הרוח שבקרבו.
לידת הרוח המוציאה את האדם מן ה"אין" החומרי אל ה"יש" הרוחני, היא פועל יוצא מלימוד התורה. זהו לימוד שאינו רק מרחיב את דעתו ואת היקף ידיעותיו של האדם, כי אם גם משנה את מהותו, מעדן את אופיו ומעניק לו אצילות עילאית החופפת על כל מעשיו.
המלמד את האדם תורה, המורה המפגיש את נשמת התלמיד עם דבר האלוקים היצוק בתורה – ברא באותו רגע אדם חדש. זוהי לידה של ממש.
רבו של אדם הוא, איפוא, אביו ברוח. אב, שאינו נופל בחשיבותו מן האב שהולידו בפועל. האב הראשון העניק לו את התשתית לחיים, ורבו שלימדו תורה, העניק לו את החיים עצמם.
לקביעה הגותית זו יש השלכה מעשית בהלכה היהודית:
"אבדת אביו ואבדת רבו – של רבו קודמת" (מסכת בבא מציעא פרק ב').
כלומר, אם מצא האדם שתי אבדות, אחת של אביו ואחת של רבו, ואינו יכול להחזיר בו זמנית את שתיהן – "של רבו קודמת". חייב הוא להחזיר קודם את אבדת רבו, לפני שהוא טורח להחזיר את אבדת אביו.
"שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שמלמדו חכמה, מביאו לחיי העולם הבא" (שם).
זהו סולם העדיפויות שקבעו חז"ל.
הדבר מהווה מהפכה בחשיבה. הוא מעלה את ערך התורה מעל לכל ערך אחר. הוא מלמד את האדם מה פירושו של המושג "חיים".
על כן, היו בני אהרן – בני משה. בני אהרן עוצבו על ידו במיוחד. הוא לימדם תורה באינטנסיביות, והם היו לאנשים חדשים, ובעקבות כך – לבניו.
