בתורה מסופר על שני בני אדם ש"יצאו". אצל משה רבינו נאמר: "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" (שמות ב', י"א), ואצל בן המצרי נאמר: "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי ויקוב את השם ויקלל" (ויקרא כ"ד, י"א). לא לשווא מתבטאת התורה אצל שניהם בלשון זהה של יציאה.
משה רבינו גדל בבית פרעה, הפך לנכדו המאומץ, בן לגזע האדונים-המשעבדים. למרות זאת, הוא יצא משם, אל ההיפך הגמור, אל אחיו המעונים, המדוכאים. יצא כדי להצטער בצערם, לחוש בעינוייהם. הוא סיכן את נפשו כדי להציל יהודי מעונה, נמלט להציל את חייו ויצא למשך שנים ארוכות לגלות, עד ששב ביד רמה כמושיעם של ישראל.
גם המקלל יצא הוא. הוא שהה בקרב עם ישראל, והיה עד לכל האותות והמופתים. עבר עם כולם את הים בעת קריעת ים סוף, שמע יחד עם כל ישראל את קול ה' במתן תורה, ראה את האש ואת עמוד הענן. חי באווירה של קדושה, של טוהר – ויצא. יצא אל ההיפך הגמור, אל הבעיטה בכל קודש. מברכה – לקללה, מחיים – למוות נפשע.
לפנינו שני יציאות, מנוגדות לחלוטין, אולם יש בהן צד שווה:
משה רבינו נלקח לבית פרעה בהיותו תינוק. כל התחזיות הורו שהוא יהיה נסיך מצרי נכבד. מאומה לא חסר לו בארמון, אך כח טמיר משך אותו החוצה, אל אחיו. לעומתו המקלל, אף הוא גדל בבית יהודי לאימו היהודיה, ושהה עם עם ישראל בשעותיו הנשגבות ביותר, לא היה חסר לו דבר. אולם כח טמיר משך אותו החוצה, אל ההשחתה והטומאה, אל השאול והאבדון.
מהו איפוא אותו כח נעלם וחזק המושך את הברואים לפעול נגד תנאי חייהם, נגד הרגליהם? השורשים-האבות!
משה רבינו היה בן עמרם, נכדו של לוי בן יעקב אבינו. הוא היה יהודי, דור אחר דור. יהודי, גם אם יגדל בבית פרעה, גם אם יציעו לו את כל מנעמי העולם – יימשך בכח בלתי מודע אל מקורו, אל שורשיו, אל עמו ואל אלוקיו! ואילו המקלל – מדגישה התורה הקדושה – היה בן איש מצרי. גם אם יגדל בבית יהודי, גם אם יחזה בכל האותות והמופתים, במריבה הראשונה הוא יצא. יבעט ויצא!
אנו בני דור שעבר טלטלה. קהילות שלמות נעקרו ממקומות שהיו מושרשות בהם מאות בשנים. נתלשו ממורשתן הייחודית, המפוארת, ונקלעו לסביבה חדשה, לתרבות אחרת, מנוכרת וזרה. במישרין ובעקיפין הפעילו על בניהן מכבש של לחצים, ניסו לעקור מליבם את המורשת ואת התרבות, את המסורת ואת המנהגים. עירבלו אותם בכור היתוך חברתי ותרבותי. לעיתים נראה היה שאמנם כבר הצליחו לעקור מליבם את המטען הרוחני הכביר, את המורשת העשירה, את האמונה התמה והזכה.
כך נדמה היה – אך לא! השורשים גברו! רואים אנו בעינינו את תחילתו של המהפך. העם שב לשורשיו ולמורשתו. ארבעים דורות של אבות קדושים – לא ניתן לעקור, העם שב אל עצמו! אל אלוקיו!
