אדם עני מביא קרבן מנחה, שנאמר: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'" (ויקרא ב', א'). לא זו בלבד שהוא מטהר את נפשו, אלא נחשב שאת נפשו עצמה הוא מקריב כליל לה'. לפיכך נאמר בקרבנו: "קודש קדשים מאשי ה'" (ויקרא ב', ג'), לרמוז שקרבנו הוא החביב מכל אשי ה'.
תשובתו של העני קלה יחסית, כי הגאווה וההתנשאות רחוקות ממנו, אותן מידות נפש היוצרות מחיצה בין האדם לבין אביו שבשמים.
עיקרו של הקרבן טמון בהכנעה ובשפלות הרוח של מקריב הקרבן. לא בבקר ובצאן חפץ הקב"ה, אלא בהכנעה וברצונו של האדם המבקש להתכפר ולהתקרב אל ה'. מטרתה של הקרבת הקרבן, להחדיר לתודעת האדם את התחושה שהוא עצמו חייב להתקרב לבוראו ולהתעלות ברוחניות. הקרבן מהווה תזכורת והמחשה לחובה זו.
מכיון שעיקר עבודת הקרבנות טמונה בהכנעת הלב ובשפלות הרוח של החוטא, לכן הדל, שלבבו שבור ורוחו שפלה, יכול להביע זאת בנקל באמצעות קרבנו. כתוצאה מכך, קרבנו מתקבל בחיבה וברצון.
בכל קרבן מופיע עקרון "נפש תחת נפש". הבהמה הקרבה על גבי המזבח מסמלת ומדגימה לאדם החוטא כי נפשו היתה צריכה להיות קרבן לה', אלא שבחמלת ה' עליו, הוא המציא פדיון לנפש האדם על ידי הקרבת הבהמה תמורתה.
דעתו של העני המביא קרבן מנחה מן החיטים עלולה להחלש, שהרי את עיקרו של הקרבן אין בידו להקריב. לכן אומר הקב"ה: "מעלה אני עליו כאילו הקריב את נפשו".
כאשר הנביא מתנבא על אודות חידוש עבודת הקרבנות בבית המקדש שבירושלים, הוא מדגיש בנבואתו דוקא את מנחת יהודה וירושלים: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (מלאכי ג', ד').
מנחת העני מגלמת שיא של מסירות נפש, ובאמצעותה מובטחים אנו שקרבנותיהם של ישראל יתקבלו ברצון ויערבו לה' כימי עולם וכשנים קדמוניות.
