שני יהודים חיו בארץ ישראל בזמן חורבן הבית. האחד גר בגליל, והיה בעליו של משק חקלאי. באו הרומאים, עקרו את כרמו, שרפו את מעונו, החרימו את עדריו והשחיתו את יבול שדהו. ברבות השנים הוא זכה לעצמאות, חזר לנחלתו, שיקם את ביתו, את רפתותיו ואורוותיו, נטע מחדש את פרדסו. עתה אסמיו מלאים בר ויקביו יין. יהודי זה השיב לעצמו את אובדנו בעת החורבן. עבורו דומה הדבר כאילו כבר זרחה שמש הגאולה.
לעומתו, היהודי השני התגורר בירושלים. הוא הזין את עיניו בזיו השכינה, ראה כהנים בעבודתם, לויים בשירם ובזמרם וישראל במעמדם, הוא חזה בכהן הגדול הצועק: "אנא ה'" ביום הכיפורים. ושאב מלוא חופניו רוח הקודש בשמחת בית השואבה. הוא התבשם מריח הקטורת, התבונן בעשן המיתמר מעל המזבח ועולה בנס ישר כמקל, הבחין בנר המערבי של מנורת הזהב שאינו כבה לעולם ובלחם הפנים שנותר חם עד שעת סילוקו. ביום הכיפורים עמד צפוף ו"השתחוה רווחים", אכל את קורבן הפסח, קידם את פני נושאי הביכורים והתפעל מזיו תפארת הסנהדרין שישבה בצורת חצי גורן עגולה בלשכת הגזית. כל ימיו חי ונשם רוחניות.
הגיעה שעת החורבן. הרומאים החריבו את בית המקדש, השביתו את עבודת המקדש, בטלה הסנהדרין, גלתה השכינה, ולא נותר אלא הכותל המערבי בלבד. גם אם זכה אותו יהודי לשוב לארצו, עדיין חסרים לו כל אותם ערכים מקודשים שנלקחו ממנו בעת החורבן.
זה אשר ראה את בית המקדש בתפארתו, קשה לו מאד להתנחם על ידי רווחה גשמית בלבד. כל עוד לא הגיעה הגאולה השלמה שאנו מצפים לה, לא נבנה בית המקדש, ולא השכין ה' יתברך את שכינתו בו, עדיין חסר הוא.
בית המקדש משמש מקום חיבור בין הבורא לברואיו. הוא מקום השראת השכינה, כפי שנאמר: "וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ', ל"ד).
בהקמת בית המקדש ירדה השכינה לשהות עמנו בדרך קבע. עיקר השראת השכינה היא בבית המקדש. השראתה בכל העולמות תוקרן מבית המקדש, שיהיה המכון והיסוד לכל קדושת העולמות העליונים!
בעוונותינו, חרב בית המקדש. נמנע מאיתנו לבוא בשעריו ולעבוד בו את ה' בקדושה ובטהרה. נותר רק הכותל המערבי, אותו כותל שהבטחה עתיקת יומין קובעת שהשכינה תשרה עליו תמיד, והוא לא ייחרב לעולם.
ואמנם, עיניהם של המוני בית ישראל נשואות לכותל המערבי. ליד אבניו העתיקות שופכים הם את צקון לחשם. דמעות אין ספור זולגות באותו מקום קדוש המאחד את העם כולו, עד שניתן לקבוע שהוא לב האומה. הלב שכל הדרכים וכל השבילים מוליכים אליו.
בדורנו נותרו לנו בתי הכנסת המכונים "מקדש מעט". גם בהם שורה השכינה. ואנו נושאים בהם תפילה לשוכן מעונה, שישיב את שכינתו לציון, ונזכה כולנו לראות במהרה בבואה של הגאולה השלמה.
