מבין שני הכרובים, פורשי הכנפיים, שהיו על הכפורת שכיסתה את ארון הברית במשכן, היה יוצא קול השכינה ומגיע לאוזניו של משה: "ונודעתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת" (שמות, כ"ה, כ"ב).
פרט מעניין הוא שבשל דיבור זה מכונה הבורא בפי הנביאים בתואר: "יושב הכרובים", תואר המוסיף ממד של חשיבות לארון (שמואל-ב' ו', ב'. דברי הימים-א' י"ג, ו').
ארון הברית עבר לפני העם בעת שאירעו הניסים הגדולים בתקופת כניסתו של עם ישראל לארץ. הארון נישא בידי הכהנים כאשר יבשו מי הירדן מפני ישראל. הוא גם נישא לפני העם בעת כיבוש יריחו.
המשכן נבנה כדי להוות מקום מקודש להשראת השכינה, והיא שרתה במיוחד על הארון שניצב בקודש הקודשים.
על הארון נאמר: "ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך" (שמות כ"ה, ט"ז). בארון הונחו לוחות העדות, לוחות הברית, שהעניקו לארון את חשיבותו העילאית.
בכלי המקדש צפונים היו סודות עילאיים מכבשונו של עולם. לשם יצירת כלים שמיימיים אלו, לא היה די בידע טכני, ליצירת הארון היו זקוקים במיוחד לחושבי מחשבות שידעו לכוון כוונות קדושות המתאימות במדוייק למהותו הרוחנית של הארון ולתפקידו השמיימי.
רק שיתוף פעולה מצד כל ישראל יכול היה ליצור ארון שיהווה את המרכז להשראת השכינה בישראל. ואכן, באמצעות שותפות זו, זכה כל אחד מישראל שיהיה לו חלק ונחלה בתורה, שמשכנה היה בארון העדות.
אילו זכינו, היה ארון זה, שכל ישראל השתתפו בהקמתו, הן על ידי תרומה לעשייתו והן על ידי מחשבות קודש, מצוי בתוכנו ומלווה את ישראל בכל מסעיהם. אלא שבעוונותינו הרבים, ניטל כלי חמדה זה מישראל. בתקופת בית המקדש הראשון, גנז המלך יאשיהו את הארון, כדי שלא יפול לידי האויבים שעתידים היו להחריב את בית המקדש וליטול לגלות בבל את כל כליו.
אולם למרות שארון הברית שבמקדש נגנז, נשארה התורה שבו חיה וקיימת. אמנם הארון שוב אינו מצוי בתוכנו, אולם התורה שהעניקה לארון את ייחודו, התורה שהיא נשמת אפנו, ממשיכה ללוותנו לעד.
