המשכן נוצר לפי הדגם של היקום. משתקפת בו הבריאה כולה. אבני היסוד של היקום פשוטות הן במקורן ומשותפות לכל נוצר. המגוון האדיר והשופע של תופעות הטבע, שורשו במינון ובהרכב משתנה של אותם יסודות בראשיתיים פשוטים. כל המופיע לנגד עינינו, מן הגלקסיות האדירות ועד לגרגיר החול, כפוף כולו למספר חוקים פיסיקאליים בסיסיים.
גם עולם הרוח בנוי בצורה דומה. מערכת חוקי המוסר פשוטה אף היא. עם זאת, במקביל לחוקי הטבע, היא מתגלמת בכל היש הנברא בעולם, כולל כמובן באדם.
בבוא האדם לנסות להבין את עצמו ולעמוד על רזי ערכיותו – עליו לחדור אל תעלומת המשכן. מבעד למעטה הגשמי של פרטי המבנה ושל כלי הקודש שהוצבו בו, עליו לחשוף את המהויות הרוחניות הגלומות בהם. כך יגלה האדם את עצמו.
אולם, כשם שבכל תופעות הטבע קיימים רבדים-רבדים, כך הם פני הדברים גם במשכן ובאדם. כשם שחשיפת כל רובד מגלה, שלמעשה, הינו מכסה המסתיר רובד עמוק ממנו, כך הם גם הרבדים בנפשו של האדם. עמוקים הם עד אין חקר.
התמונה שנציב עתה הינה חלקית, אין היא ממצה את התמונה הכוללת. אולם עם זאת, היא מייצגת אותה. נאמר בתורה: "ועשית מנורת זהב טהור, מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה, גביעיה, כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו" (שמות כ"ה, ל"א-ל"ב).
"ועשית מנורה" – האדם הוא כמנורה. מוכן להאיר על ידי תורה ומעשים טובים. גובה המנורה שמונה עשר טפחים, כמידת אדם בינוני. עליו לדאוג שיהיה יקר וחשוב כזהב, ושיהיה טהור מכל סיג של עוון וחטא.
התנאי להחשבת האדם כמנורה טהורה הוא קבלת ייסורים ומירוק כל בדיל בלתי טהור – "מקשה תיעשה המנורה". הכאות בקורנס – שהם משל לייסורים – בונים את המנורה. בנוסף, כולה "מקשה", אין היא מורכבת מחתיכות נפרדות. דבר זה משל הוא לאחדות כל האיברים, שלא יטמא אחד מהם, וכך תיפרד איכותו מיתר האיברים.
באמצעות מנורת הזהב לימדה אותנו התורה את משמעות החיים הבריאים והנאצלים. היא בישרה שסוד האושר האנושי טמון ביכולת האדם לכוף את כל ביטויי רוחו וגופו למטרה נעלה ועליונה. מטרה לא אנוכית שתעניק לנפש אחדות ותסיר ממנה את כבלי הפיצול האומלל, פיצול הנובע מהכוחות והיצרים הנאבקים בתוכה.
בעיותיה הרוחניות של חברתנו נובעות בגלל היעלמותה של אמת זו. דור בוני המדינה, למשל, מתרפק בגעגועים ובכאב על החזון שפעם בלבו, ואשר נמוג כליל תוך עשרות שנים בודדות.
דור זה אינו מבין את הנוער ששינה דרך. עם זאת, הוא שוכח שלו עצמו היתה מטרה – הקמת המדינה. היא מילאה את לבו. לה שיעבד את כל כוחות הגוף והנפש, ואותה נשא בדומיה, בסיפוק ואף בסבל ובמאמץ. הוא היה שותף למעשה היסטורי כביר.
מבחינה חומרית לא היה בידי דור זה אפילו המחצית מן המצוי בידי הצעיר בן דורנו, אך למרות זאת, היה אותו דור מאושר. הצעירים כיום "מחפשים את עצמם", ושוקעים בנהנתנות המותירה אחריה שובל של עצב. כל רוח מצויה מפזרת אותם מארצנו אל כל מדינות תבל.
מדוע כך הם פני הדברים? כי אין בלבו של צעיר בן דורנו חזון או מטרה רוחנית שלמענה כדאי לחיות ולהקריב! החיים נטולי משמעות, והצעיר נסחף, כמעט בעל כרחו, למערבולת היצרים כולם.
היהודי ידע שהמשכן אינו אתר פולחן, כי אם מקדש הנשמות. הוא בא בשעריו כדי לחדש ולהיזכר באמיתות שלאורן יחיה, כדי להשיב את האחדות לנפשו המתפצלת מאליה בשוקי החיים, וכדי להציב את המטרה של עבודת ה' בראש מעייניו. הוא ציפה שמנורת חייו תאיר ותעניק לו מאורה המחיה.
