אילו היינו מתבקשים לתת דוגמאות למצוותיה של התורה, מיד היינו נוקבים במצוות שבת, תפילה, תפילין, יום כיפור, פסח, דיני אישות, מאכלים אסורים וכדומה. והנה, ראה זה פלא, בפרשת יתרו קראנו בתורה על הכנת עם ישראל למעמד מתן תורה המרומם, על שלושת ימי ההגבלה, על הברקים וקול השופר, על קול ה' בכח ובהדר, קול חוצב להבות אש. מצפים אנו עתה לשמוע מהם המשפטים שיצוונו. והנה, קוראים אנו על זכויותיהם של העבד והשפחה, על דיני נזיקין ושומרים, על החיוב שלא לצער גר, יתום ואלמנה, שלא לקלל אדם ושלא להטות משפט. דינים שבין אדם לחברו, שלכאורה, אינם מאפיינים את היהדות בדווקא.
ההסבר לפרשת משפטים הוא, שדינים אלו הם לב ליבה של היהדות. מבטנו על יחסי אנוש אינו נובע רק מטעמים חברתיים או מרגשות. הללו נתונים לשינויים ולתנודות. ההלכות שבין אדם לחברו הכתובות בתורה, קבועות הן לנצח. הן מבטאות את המוסר האלוקי השריר והקיים לעולם!
קיים קשר הדוק בין המצוות שבין אדם למקום (לבורא) לבין המצוות שבין אדם לחברו. הן מהוות מסכת אחת שאינה ניתנת להפרדה. המזיגה בין המצוות הללו היא המביאה לשלמות ומקרבת את האדם אל מטרת חייו.
בתלמוד מסופר על הלל הזקן שבא אליו גוי וביקש ממנו שיגייר אותו. המשיך הלה וביקש שילמדו אותו את כל התורה "על רגל אחת". בעקבות בקשתו אמר לו הלל הזקן כלל: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך".
משמעות הדברים היא, שקיום מצוות בין אדם לחברו מהווה כניסה לעולם התורה הנרחב. רק כאשר נבסס את חיינו על יחסי אנוש נעלים ומתוקנים, על מידות נפש נאצלות ועל הכרת טובה כלפי חברינו, נדע כיצד להתייחס גם לבורא, לתורתו ולמצוותיו. העיקרון – אחד הוא! מהמצוות שבין אדם לחברו נלמד לקיים את כל המצוות מתוך רגש של הכרת טובה לה', שהעניק לנו את חיינו ואת כל אשר לנו.
מאידך, קיימת גם תלות בכיוון ההפוך. המצב של אי קיום מצוות התורה נובע מאהבה עצמית, מהעובדה שהאדם שואף למלא את רצונותיו האנוכיים, העכשויים. אולם אם יתגבר האדם על המכשולים ויפרוץ צוהר בחומות האנוכיות שבנה סביב עצמו, הוא יביט על אחרים בעין טובה ויחפוץ בלב שלם בחברתם. וממילא יפתח לבו גם לאהבת הבורא.
שני לוחות הברית צמודים היו זה לזה. בלוח הימני נכתבו המצוות שבין אדם למקום, ובלוח השמאלי – המצוות שבין אדם לחברו. שני לוחות אלו היו מחוברים זה לזה, תואמים בגודלם ובצורתם. ללמדנו, שאין כל אפשרות להפריד ביניהם או לנסות לקיים רק את חלקם.
הבורא בחר להשמיע לנו, מיד לאחר מתן תורה, דיני ממונות ונזיקין, זכויות עבד ושפחה, גר, יתום ואלמנה. באופן זה נשריש בליבנו ונטמיע בתודעתנו את היסוד הגדול של היהדות: עבודת ה' השלמה כורכת את שני הלוחות יחדיו, את הדינים שבין אדם לקונו ואת הדינים שבין איש לרעהו. כולם מהווים מזיגה אחת – התורה השלמה שניתנה לנו בהר סיני.