המטרה של הבאת המכות על פרעה ועל מצרים היתה ללמד אמיתות אמונה לבני ישראל. אחת מאמיתות אלו היא, שמה' יוצאות רק טובה וברכה. האדם הוא הגורם לכך שהטובה הופכת לרעה.
ננסה להסביר מהו הטעם שהקב"ה ציווה להתרות בפרעה התראות חוזרות ונשנות, למרות העובדה שהקב"ה הודיע שפרעה לא ייסוג מעמדותיו. אמנם משה רבנו היה חזק בביטחונו בה' וידע מראש את העומד להתרחש, אולם מה בצע בהתייצבות לפני פרעה, והרי כבר היה גלוי וידוע שהשתדלות זו לא תועיל מאומה? המפרשים מסבירים שאף עניין זה הטעים הקב"ה למשה באומרו לו: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם" (שמות י', ב'). משמעות הדברים היא, שאמנם ההתראות לא יועילו, וגם המכות שבאו בעקבותיהן לא יניאו את פרעה מדרכו הנלוזה, אולם למעשה, ההתראות נועדו להועיל לאחרים. כאשר בחר פרעה בדרכו העיקשת, הוא הפך למכשיר עזר בידי ההשגחה העליונה שחפצה להקנות אמיתות וערכים לבני ישראל לאותו דור ולדורות העתיד.
המכות שהוכו המצרים בעקבות סירובם העקשני לשלח את ישראל, היו רבות אנפין ופגיעתן ניכרה בכל תחומי החיים. למרות זאת עבר קו משותף בכל המכות. קו זה היה השוני הבולט בין מה שאירע למצרים בשעת המכה לבין מה שהתרחש בבתי ישראל. פרט זה הודגש במכת ערוב. החיות הרעות והמשונות שנשתלחו והשחיתו בארץ מצרים, לא הגיעו כלל למחוזותיהם של ישראל, כפי שנאמר בתורה: "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן… לבלתי היות שם ערוב" (שמות ח', י"ח). העובדה שהחיות המסוכנות לא עברו את גבול שכונות היהודים, הצביעה על הפליה מופתית לטובת ישראל. גם מכת דבר, שהיא מחלה מדבקת, פסחה על מקנה ישראל, וכפי שנאמר: "וימת כל מקנה מצרים, וממקנה בני ישראל לא מת אחד" (שמות ט', ו'). היתה זו תופעה מופתית ללא כל הסבר טבעי. מי "עדכן" את חיידקי הדבר איזו בהמה שייכת ליהודי, וממילא הגישה אליה אסורה? אפילו פרעה שהקשה מאד את לבו, השתומם לנוכח פלא זה, כפי שנאמר בתורה: "וישלח פרעה, והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד" (שם ז'). הפליה זו חזרה שוב במכת חושך. במצרים שרר חושך מוחלט, המצרים לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו בשל החושך הכפול והמכופל, ולמרות זאת נאמר: "לכל בני ישראל היה אור במושבותם" (שמות י', כ"ג). השוני בין ישראל למצרים הגיע לשיאו במכת בכורות. ברגע אחד מתו כל בכורי מצרים, מבכור פרעה היושב על כיסאו, עד בכור השפחה אשר בבית הבור. גם בכורי הבהמות מתו, ולמרות כל זאת: "לכל בני ישראל, לא יחרץ כלב לשונו" (י"א, ז').
כדי להסביר התרחשות זו יש להבהיר את אחד מיסודות ההשקפה היהודית: הקב"ה הוא מקור הטוב האמיתי, לעולם הוא אינו משפיע על בריותיו כי אם טובות וחסדים. רעה לא יוצאת ממנו חלילה. אם קיימות בעולם תופעות של סבל וייסורים, הדבר נובע מחמת המקבלים, הם אלו שמגיבים על השפעת הקב"ה בצורה זו. לדוגמה, השמש זורחת, מאירה ומחממת, וכתוצאה מהארת קרניה מתרחשות תופעות שונות ואף מנוגדות. החלב נמס מחום השמש, ואילו חומרים אחרים מתקשים. קרני השמש מסייעות להלבין את הפשתן, ואילו חומרים אחרים נעשים כהים יותר. על פי התוצאות היינו עלולים לסבור שקיימות שתי שמשות, שכל אחת מהן פועלת פעולה הפוכה. אולם השמש – אחת היא. התוצאות ההפוכות נובעות מצורת הקליטה של העצמים השונים.
כאשר הכה הקב"ה את מצרים, הוא רצה להורות לכל באי העולם, כי הסבל שהיה מנת חלקם של המצרים אינו רע מצד עצמו. אדרבה, אם המקבלים זוכים לכך, הריהם קולטים השפעה זו של הקב"ה בצורה חיובית, וברכה היא מנת חלקם. אולם לנוכח העובדה שהמצרים הרעו וקלקלו את כלי הקיבול שלהם, התהפכה עליהם הטובה לרעה, והם משמשים אות לבני מרי. ממכות מצרים נוכחים אנו לראות ולדעת עד להיכן עלול להתדרדר מי שממרה את פי ה'.
