העם המצרי זכר את חסדי יוסף העברי. בלבו של העם נשמרה פינה חמה למארגן היעיל של המשק בימי הרעב הגדול. לעומתם, פרעה הבחין היטב ב"שאלת היהודים" הנצחית, שהוא ניצב בפניה: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה… ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו" (שמות א`, ט`).
פרעה, למרות היותו עריץ בנוסח ימי קדם, חשש מפעולה ישירה נגד אויביו. כבר במצרים של אז היתה קיימת דעת קהל. ומשום כך, גם הדיקטטור הקשוח והאכזרי ביותר נאלץ היה להתחשב בה. לכן, הוא ניווט את מהלכיו לשינוי דעת הקהל, אט אט, בלי שיחוש העם המצרי שדעתו אכן משתנה. נוסף לכך, כדי שיצליחו המזימות האפלות, אסור היה גם לקרבן עצמו להרגיש שמעמדו, ואולי אף חייו, בסכנה. עלול הוא להרים קול צעקה מוקדם מדי ואף עלול להתנקם על הקמים להכחידו.
הנאצים ידעו את הסוד, בבואם לפתור את שאלת היהודי. כך גם החל פרעה: "וישימו עליו שרי מסים" (שם, י"א). צעד זה, המפלה קבוצת מיעוט זרה באוכלוסיה, לא יביא למרי מצד הרוב. סוף סוף הטלת מס על המיעוט תורמת לרווחת הרוב, בלא שידרש לשאת בעול.
המס המצרי היה מס עקיף – עבודה ולא כסף. הנתינים הזרים חוייבו להפריש אנשים וזמן כדי לבנות ערי מבצר. אולי הם רטנו בסתר לבם, אולי כעסו, כשנודע צו ההתפקדות לעבודה, אבל לבטח לא חשבו, שבעטיו כדאי להסתכסך עם שליט כל יכול.
התחכום בהטלת המס היה גדול. ברגע שהתארגנו קבוצות העבודה של העברים, החל תהליך השחיקה במעמדם בעיני הציבור המצרי. העם המצרי החל להתרגל לעובדה, שהעברים אינם אזרחים שווי זכויות.
למעשה, מס העבודה היה רק כיסוי לתוכנית רחבה יותר: דיכויו של העם העברי, השפלתו ולבסוף גם השמדה של חלק מהעם.
לא חלף זמן רב, והאווירה במצרים השתנתה כליל: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שם י"ג). כל מצרים העבידה את בני ישראל. המהפך החל מרגע ה"הבה נתחכמה לו", ועד מהרה הקיפה האנטישמיות את ההמונים. האווירה הכללית היתה בשלה לפקודה המרושעת הבאה:
"ויצו פרעה לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שם א`, כ"ב). לעם המצרי לא נותרו כל עכבות מוסריות. משום כך יכול היה השליט לפנות אליהם בפומבי ובצו גלוי ולדרוש את השמדתו של העם היהודי.
אולם אל תוך החשיכה המוסרית שאפפה את מצרים באותם ימים, פלשה אלומת אור של גבורת שתי נשים:
"ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות… בילדכן את העבריות וראיתן על האבניים אם בן הוא והמיתן אותו… ותיראן המילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיינה את הילדים" (שם א`, ט"ו-י"ז).
הפרשה מבליטה את עוז רוחן של שתי הנשים, אשר לא נכנעו לאווירה הכללית האכזרית ששררה ברחוב המצרי. איש לא היה מגלה לעולם את אשמתן, לו היו רוצחות את הנולדים. איש לא יכול היה להפליל אותן ברצח, אילו היה "הילד מת בשעת הלידה". אך הן עמדו בלחץ שהפעיל עליהן המלך, הן סירבו לפקודה תוך הסתכנות אישית.
שתי נשים בודדות בתוך המון מוסת. התורה מבליטה את עמידתן האמיצה, כדי להורות לדורות, שאין להיכנע לעריצות בשום תנאי. גם האיש הבודד, היחיד והחלש חייב להציב את הצדק מול האלימות, את המוסר מול הרשע, את האמת מול השקר.
מנין שאבו המיילדות את אומץ הלב, את היכולת הנפשית להתמודד מול הסביבה כולה על מושגיה המעוותים? הפסוק עצמו עונה על כך: "ותיראן המיילדות את האלוקים ולא עשו…" (שם).