רגע לפני מותו פקח יעקב אבינו את עיניו והתבונן בשנים עשר בניו שהקיפו את מיטת חוליו. האב הישיש, שבסוף ימיו זכה לראות באיחוד מחדש של המשפחה, סקר עתה את בניו במבט עמוק.
וכה אמר להם: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. הקבצו… ושמעו אל ישראל אביכם" (בראשית מ"ט, א'-ב').
מבטו של אבי האומה חדר אל נבכי העתיד הרחוק. קרן אור זו חדרה מבעד לערפל ההיסטורי הכבד. שם, בארץ גושן, סיפר יעקב לבניו, המתגבשים עתה לעם, מעט על מהות הגואל האחרון – המשיח.
הדברים כלולים בברכתו ליהודה, הרביעי בבניו, הבן שיקים את השבט שנבחר למלכות: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבוא שילה, ולא יקהת עמים. אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו" (שם, י'-י"א).
בפסוקים אלו טמון המפתח להבנה. במילים: "שילה", "יקהת עמים", "עירה" (שפירושו חמור) ו"בני אתונו" – חיפשו המפרשים לדורותיהם את תיאורו של הגואל.
נחשוף מעט מן המעט מדמותו של המשיח. נתעכב בהסברנו אודות נקודה אחת בלבד:
המושג "חמור", מתקשר אל ביאת המשיח. בעוד יעקב רק רומז לכך, הנביא זכריה מקדיש לכך מילים מפורשות: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים. הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור" (זכריה ט', ט').
שלושה אנשים מרוממים מעם "רכבו על החמור": אברהם ("ויחבוש את חמורו"), משה ("וירכיבם על החמור") והמשיח, בפסוק שצוטט לעיל.
המושג רכיבה מציין שליטה, שליטה מוחלטת, כשם שנאמר על האלוקים: "רוכב שמים בעזרך" (דברים ל"ג, כ"ו).
החמור מציין את החומריות. תכונת הרכיבה והשליטה, מאפיינת את שלושת האישים הללו. שלושתם שולטים על ה"חמור", על חומריותם. אברהם – כמחדש האמונה ומידת החסד בתוככי עולם קר ומנוכר. משה – כמשנה פני העם לדורותיו, בהורידו תורה מהר סיני. ומלך המשיח, אשר עתיד להביא למהפכה הרוחנית הכבירה ביותר באנושות, עת ישיב אותה אל מחוזות האושר ואל ממלכת הרוח.
המשיח הוא האדם שאליו תפנה האנושות העייפה והתשושה, לאחר שלא הצליחה בכל נסיונותיה לבנות חברה ראויה לשמה. לא הצליחה לבנות חברה המושתתת על יסודות המסוגלים להעניק לה שלום ושלווה, משטר של צדק ואושר נכסף. העמים יפנו אליו בבקשת הדרכה, משום שיכירו במנהיגותו ובסמכותו. הם יכירו ויבחינו באישיותו המיוחדת, המגלמת בקרבה את המושג אדם – בכל הודו והדרו.
המשיח יהיה המנהיג הרוחני, שיצמח ויעלה מתוך המשבר החריף אשר יפקוד את עם ישראל ואת האנושות כולה. המשבר, שהביאו על עצמן האומות בגאוותן, בעוורון מתנשא, עקב נטייתן לבסס את החברה אך ורק על הישגיות חומרית ועל סיפוק יצרים אנוכי. ביום שיגלו כולם, שדרך זו הובילה אותם לסכנת השמדה עצמית, הם יפנו אל אותו מנהיג, כדי שיעניק להם כיוון להתחדשות הרוח שבקרבם.
כוח סמכותו ינבע מתוך עצמו, משליטתו המוחלטת על כוחותיו הנפשיים והחומריים כאחד. הוא ידריך ויכוון את האדם העייף והמותש, המחפש את הנתיב לשוב למקורו. הוא יהיה המורה, אשר הכל ירצו להקשיב ללקחו. הרמה המוסרית והרוחנית, שהעפיל אליה, תלמד את האנושות כולה, כי יש לאדם יכולת חזקה מפלדה לשלוט על עצמו. יכולת להשתחרר מתשוקותיו ומתאוותיו הכולאים אותו.
בכך, ישלים האדם את מעגל הזמנים וישוב אל נקודת המוצא, אל הדברים שנאמרו ליד מיטת יעקב. יעקב, אשר החדיר את מושגי הטוב והיושר, מבית מדרשו של אברהם, בלב בניו. עתה, ברגעי חייו האחרונים, הוא מבטיח להם, שהם ישאו את מורשת היהדות בגאון כלפיד בוער. לפיד שיאיר את החברה האנושית עד אחרית הימים. עד אשר יקום מתוכם מלך המשיח שאליו ינהרו כל העמים.
