כאשר התוודע יוסף אל אחיו ואמר להם: "אני יוסף", הוכו האחים בתדהמה ובאלם מוחלט, כפי שנאמר: "ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו" (בראשית מ"ה, ג').
מצב של חוסר תגובה עלול להיגרם בשל מורא פתאומי הבא על האדם. אולם לא זו היתה סיבת השתיקה של אחי יוסף. הם נשתתקו "כי נבהלו מפניו". רש"י מפרש כי היה זה: "מפני הבושה". אילו היה מדובר בפחד מפני יראת עונש, כלומר, חשש מיחסו של יוסף כלפיהם, היה הכתוב צריך לומר: כי נבהלו ממנו. כלומר, מיוסף. התורה מדייקת ואומרת: "כי נבהלו מפניו". משמע, שלא יראת העונש נטלה מהם את כושר הדיבור, אלא היתה זו יראת כבוד ובושה מעצם המעמד אליו נקלעו.
הבושה הינה תוצאה של התנגשות פנימית בין שכלו והכרתו של האדם לבין מעשיו. כאשר אדם נתקל בסתירה בין התנהגותו בפועל לבין הצורה שבה היה עליו לנהוג לפי מיטב שיקוליו, הוא מתמלא כלימה. לעתים אדם פועל בצורה בלתי נאותה, משום שמצפונו רדום או משום שהוא פועל בחוסר תשומת לב. כאשר מעשים אלו מועלים שוב אל התודעה, הם מוצגים באורם הנכון ונמצאים מכוערים. באותה שעה מתמלא האדם ברגשי בושה. ככל שההתנגשות בין צו ההכרה לבין המעשה הינה חזיתית יותר ובעלת פער עמוק יותר, כן גדלה עוצמת הבושה.
שנים רבות לא מצאו אחי יוסף מנוח לנפשם.
לכן, כאשר העליל עליהם המשנה למלך מצרים את העלילה כי מרגלים הם, הם הבינו שיש בכך עונש משמים על התנהגותם משכבר הימים. אמנם כבר עברו למעלה מעשרים שנה מאותו מאורע, אולם מידת הדין הבאה ממרום אינה נפרעת תמיד מהאדם מידית. לעתים הגמול מופיע כעבור שנים רבות. באותה שעה עדיין היו האחים בטוחים שהצדק עמם. לדעתם, שורת הדין קבעה, שמכיון שביקש יוסף לרודפם, הותר היה להם להתגונן מפניו בכל דרך אפשרית. אולם בשיקול דעת שני הם סברו, שהיה עליהם לנהוג כלפיו לפנים משורת הדין. לפיכך, כאשר נלקח שמעון למאסר, הם אמרו איש אל אחיו פה אחד: "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" (בראשית מ"ב, כ"א).
מבוכת האחים גברה כאשר מצאו את הכסף מושב בפי אמתחותיהם. באותה שעה הם הבינו בבירור, שהנה הגיעה עת הפרעון השמיימי, ולכן הם אמרו: "מה זאת עשה אלוקים לנו" (שם, כ"ח).
אולם כל המאורעות עד כה היו כאין וכאפס לעומת מבוכתם כאשר נמצא הגביע הגנוב באמתחת בנימין. הם נערכו לכך שייענשו על העוון שבכפם, אולם את המצב בו רק בנימין ייתפס ואילו הם ישוחררו, היה מעבר לבינתם. הרי הוא היה היחיד מביניהם שלא השתתף במכירת יוסף, יתכן איפוא שדוקא הוא ייענש וכל השאר ישולחו לחופשי?
על כל שאר האפשרויות היה ביכולתם לחשוב באותה שעה: שמא שגו בפרט זה או אחר. והנה, נתגלה לפניהם יוסף, ולפתע נודע להם שכל המהלך שלהם היה מוטעה מיסודו. נקודת המוצא שלהם היתה, שיוסף חרש עליהם רעה וביקש להאבידם מן העולם. אולם עתה הם נוכחו לדעת, שגם בשעה שמסורים היו בידו לחלוטין, והיה ביכולתו לעשות בהם כרצונו מבלי שאיש ימחה בידו, הוא התנהג כלפיהם בחמלה. הם הבינו שהיסוד שעליו בנו את האשמתם כלפי יוסף – לא היה בו ממש.
כיון שהוברר שהנחות היסוד שבעבר הם היו משוכנעים כי הינן הגיוניות וצודקות הן מוטעות. מעתה, משמעות מעשיהם היתה פשע שאין כמותו, שכן ביצעו אותם כלפי אח שכלל לא ביקש את רעתם. לפיכך הם נעשו ככלי מלא בושה וכלימה, עד שלא יכלו לענות אותו, "כי נבהלו מפניו".
