בארמונו של יוסף עומדים אחד עשר אחיו, אבלים וחפויי ראש. זה עתה השיב אותם משמר המלך מהדרך לארץ כנען. אחיהם הקטון נתפס, כשבאמתחתו גביע הכסף הפרטי של המושל המצרי (בראשית מ"ד, י"ב-י"ח). האחים מודעים היטב לסכנה הנוראה המרחפת על ראש אחיהם הקטן. האב, יעקב, לא הסכים להפקידו בידיהם, בעת שירדו בשנית לקנות תבואה במצרים. האב חשש פן יקרה לו אסון כפי שקרה לאחיו יוסף (בראשית מ"ב, ל"ח). והנה, אבוי, האסון שחרד מפניו – התרחש למגינת לבם.
האווירה בחלל הארמון היתה דחוסה, טעונה במתח רגשי רב. יוסף, שאחיו לא ידעו מאומה אודות הסוד הגדול של זהותו האמיתית, כבש את התרגשותו הפנימית. הוא שמר על הבעת פנים קפואה וגאה, שלטונית וזועמת בשל הפגיעה באימון שאזרחי כנען אלו פגעו בו במעשה גניבת הגביע.
העמדת פנים זו עלתה לו במאמצים אדירים. שכן בלבו פנימה ידע, ש"המשחק" מתקרב לשיאו – לסיומו. אולי כבר בדקות הקרובות, יחשף בפניהם ויגלה להם את זהותו. כך, תתאחד מחדש משפחת יעקב על בסיס אחווה מחודשת.
אחיו המושפלים, שעמדו נבוכים מולו, היו נסערים לא פחות. הם התבוננו במושל העויין בזעם עצור. גם הם כבשו בקושי רב את המתחולל בקרבם. עתה, כשהשיבו אותם תחת משמר, כגנבים מושפלים, אל ארמונו של המשנה למלך מצרים, הם החליטו "ללכת עד הסוף". הם גמרו אומר להגן על בנימין ולא לוותר. הם חייבים להשיבו לאביו, ויהי מה.
יהודה צעד צעד קדימה והיה לדובר של אחיו, הן בזכות מנהיגותו הטבעית, והן משום שהוא היה האח שערב אישית כלפי אביהם לשלומו של בנימין. עתה, עליו להשתדל בכל כוחו להשיב את בנימין לאביו.
יוסף ידע שעלולה לבוא התפרצות, אשר תגרור תגובות שרשרת, העלולות להוליך לאסון. הוא היה מודע היטב לעובדה שאחיו של בנימין הם גיבורי חיל.
אולם הוא לא נכנע. התביעה הברורה שהיתה כלולה בדבריו המאופקים של יהודה לשחרר את בנימין, לא שיכנעו אותו. הוא החליט להפוך את בנימין לעבד. אך, כשהזכיר יהודה מה עלולה אי שיבתו של בנימין לכנען לגרום לאב הזקן, התחולל השינוי.
יהודה אמר: "ועתה כבואי אל… אבי והנער איננו אתנו… והיה כראותו כי אין הנער ומת, והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה" (בראשית מ"ד, ל'-ל"א).
לשמע מילים אלו, חש יוסף שהוא עומד על סף הבכי וההתפרצות: "ולא יכול יוסף להתאפק" (שם מ"ה, א').
המילים האחרונות של יהודה גרמו להפסקת "המשחק" של יוסף. איזכור שם האב המיוסר, המצפה בכליון עיניים לשובם של בניו, האבל על יוסף האבוד והחרד בכל נימי נפשו לגורל האח הנותר, בנימין – המס כליל את לבו של יוסף.
הצער ועגמת הנפש שהוא עלול להסב לאביו, אם ישאיר אצלו את בנימין, הסעירו את רוחו. הגעגועים העזים לאב האהוב, לפתו את לבו בעוצמה בלתי ניתנת לכיבוש. הוא חש שאינו יכול לעמוד במתח שגזר על עצמו. האירועים שהוא עצמו יצר, גברו עליו.
אך ראה זה פלא, בעוד אנו מצפים להתפרצות הר הגעש, יוסף מתאפק. וכך מספר הכתוב: "ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא: 'הוציאו כל איש מעלי', ולא עמד איש אתו, בהתודע יוסף אל אחיו" (שם א').
ברגע סוער זה, כשהגעגועים לאביו השתלטו על לבו, לא התערפל מבטו. הוא הצליח לכבוש את הסערה לעוד דקות מספר, ובלבד שלא לבייש את אחיו בפני המצרים. הדבר מעיד על חינוך אישי בלתי פוסק, על שנים של תרגול ושל משמעת פנימית. רק אלו מסוגלים להצמיח תגובה כה רגישה כלפי הזולת.
היה זה רגע "קטן" בחייו של אדם גדול, בחייו של יוסף, שרגשות הזולת היו כה יקרים ללבו.
