שם שמים היה שגור תדיר בפיו של יוסף, בכל כוחו הוא השתדל להקנות את האמונה גם לסביבתו. יוסף, כנער, עבר גלגולים ואדונים שונים. בודד לנפשו ניצב מול סביבה אלילית-מצרית זרה. למרות כל הקשיים הוא הקדיש את עצמו למשימה הקדושה – להפיץ בקרב הצמרת המצרית את האמונה באלוקי ישראל. בתחילת דרכו בארץ מצרים הוא שהה בבית פוטיפר, שר הטבחים המצרי. זה הבחין שה' עמו: "וירא אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" (בראשית ל"ט, ג'). רש"י: ששם שמים היה שגור בפיו. בכל הזדמנות השמיע יוסף ביטויים מעין: "אם ירצה ה'", "בעזרת ה'", "תודה לה'", "ברוך ה'" וכדומה. יוסף לא התבייש באמונתו ולא הסתיר אותה מעין זרים. להיפך, הוא השמיע אותה והצהיר עליה בפומבי.
האמונה באלוקי ישראל לא היתה מקובלת במצרים, ואף לא היתה ידועה שם. השמעתה בפיו של יוסף היוותה תעוזה רבה – חתירה תחת רגלי האמונה האלילית. אולם יוסף לא נרתע והמשיך להחדיר אמונה בלב האנשים שבקרבם שהה.
מאוחר יותר, כאשר תבעה אותו אשת אדוניו, הוא השיב לה תשובה ארוכה ומנומקת מדוע הוא אינו יכול להענות לדרישתה. היינו מצפים שיסביר לה, שבמעשה זה היא עוברת על החוק המצרי, שיבהיר לה את ערכה השלילי של בגידה בבעלה, או אולי יטיף לה על הדרדרותה המוסרית. אולם, בניגוד למצופה, אמר יוסף דברים שונים: "כי איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים" (בראשית ל"ט, ט'). הדברים מדהימים! מול נואפת זו, שפרקה מעליה את עול בעלה, את חובות המוסר האלמנטריים ואת נימוסי החברה, עומד יוסף ומשמיע לה שיחה מוסרית שתוכנה: "וחטאתי לאלוקים".
כשהיה יוסף בבית הסוהר, פגש בשרי הממלכה המצרית, שירת אותם ועמד לרשותם. כשחלמו חלומות ופניהם היו זועפות, שאל אותם יוסף: "מדוע פניכם רעים היום?" והם השיבו: "חלום חלמנו ופותר אין אותו" (בראשית מ', ח'). כאשר יוסף שומע שלפניו בעיה הקשורה לפתרון חלומות, הוא מציע: "הלא לאלוקים פתרונים, ספרו נא לי" (בראשית מ', ח'). תשובה זו מפתיעה, לא היינו מצפים מיוסף שישמיע אותה. טבעי היה, שיוסף יבקש שיספרו לו את הדברים, לא לשם פתרון, אלא לסיפוק סקרנות גרידא. הוא עצמו היה מעורב בעבר בחלומות אחרים, שבעטיים הוא נמכר בידי אחיו והתגלגל למצרים ולבית סוהר זה. האם אין זה טבעי שנער המצפה שנים כה רבות להגשמת חלומותיו – ירצה לשמוע על חלומותיהם וינסה לעקוב אחר תהליך התגשמותם? אולם, כאמור, יוסף מנצל כל הזדמנות נאותה לצורך הפצת האמונה בסביבה שבה הוא נמצא, אף אם תהיה זו סביבה זרה ואלילית ככל שתהיה. רגע מתוח זה ניצל גם כדי לטפטף ללבם של השרים המצריים אמונה במציאותו של א-ל אחד.
