שני אישים בעלי רקע שונה לחלוטין נפגשו באחת מתחנות חייהם. אישים אלה היו אוליבר קרומוול (1599-1658) ורבי מנשה בן ישראל (1604-1657). קרומוול היה מנהיגה המזהיר של המהפכה הפוריטנית בבריטניה ששאבה את השראתה מן התנ"ך. רבי מנשה בן ישראל, בן משפחת אנוסים מפורטוגל שנמלטה להולנד, היה רבה של אמסטרדם. הראשון – מצביא נועז, שכל אחד מחייליו נשא בתרמילו את ספר התנ"ך. השני – רב נערץ ורחב אופקים, השולט ב-14 שפות, סופר פורה ודיפלומט לעת מצוא, מקובל על מלכי אירופה ונערץ על ידי אינטלקטואלים נוצרים בארצות רבות.
מאורעות התקופה הסוערת הן שזימנו יחד את "הלורד פרוטקטור", כפי שכונה קרומוול, לפגישה בלונדון עם רבה של אמסטרדם.
אירופה היהודית בוססה בדם. הקנאות הקתולית הדליקה מדורות "אוטו-דה-פה" בספרד ובפורטוגל. האינקביזיציה הטילה את חיתתה על הכול. פליטים יהודים רבים הגיעו אל קהילות החופש באמסטרדם, בליוורנו ובהמבורג. באותה עת השתוללו במזרח אירופה כנופיות הקוזקים של חמלניצקי, שזרעו הרג וחורבן בקהילות פולין ואוקראינה. גם משם נמלטו אלפים רבים אל המערב.
רבי מנשה בן ישראל חיפש "מרחב מחיה" חדש לשיקום העקורים. באנגליה של קרומוול נשבה, למרות הנוקשות הדתית הנוצרית, רוח של סובלנות.
תוצאותיה של הפגישה הכזיבו. למרות אהדתו של קרומוול להצעתו של הרב לבטל את צו הגירוש שהוצא באנגליה נגד היהודים מאות שנים רבות קודם לכן, בשנת 1290, ולמרות שלטונו האבסולוטי, לא הצליח קרומוול להעביר החלטה חיובית בפרלמנט בענין. הדעות הקדומות והפחד העמום מן היהודים גברו על דרישתו של השליט. החלטה חיובית לא התקבלה.
מן הראוי לציין שכבר קודם לכן, בטרם נערכה הפגישה, ולמרות שצו הגירוש העתיק לא בוטל, התקבצו יהודים בלונדון והתארגנו לקהילה. השלטונות העלימו עין. היהודים הסתפקו בכך, אך רבי מנשה בן ישראל לא היה מרוצה ממצב ביניים זה. הוא רצה "הצהרת זכויות" של השלטון כלפי היהודים.
הוא חלם על גופשנקה רשמית, מחייבת. אך כאמור, למרות כל אמצעי השכנוע, היא לא ניתנה. רבי מנשה בן ישראל שב מלא אכזבה להולנד, שם נפטר בלב שבור, תוך תחושת כשלון שליחות חייו.
לאחר מותו של קרומוול בשנת 1658, החלה באי הבריטי מלחמה כללית. בשנת 1660 עלה צ'רלס סטיוארט בחוף דובר וכבש את הארץ. הנסיגה מהקו הרשמי של המשטר הקודם היתה מלאה. כל חוקי העבר, בן עשרים השנה בוטלו, כמעט בלי להותיר שריד. בלב היהודים עלה חשש שמא היתר הישיבה הבלתי רשמי שניתן להם על ידי קרומוול, שכונה עתה באנגליה "המשתלט הנתעב", יבוטל אף הוא. אולם באופן מפתיע זכות הישיבה לא בוטלה.
כאשר אנו משקיפים לאחור, ניתן להבין את אשר אירע. הישועה ליהודים הנודדים והנרדפים נבעה מאותו אירוע שרבי מנשה ראה בו את כשלונו.
הוא התאכזב עמוקות מכך שלא השיג שום מסמך רשמי בכתב המתיר ליהודים את הכניסה לאנגליה. אילו נותר בחיים, בוודאי היה נוכח לדעת, שהודות לדרכים הנסתרות של ההשגחה העליונה, דווקא אי ההישג פעל לטובת הענין! פעולותיו הצליחו בעקיפין יותר מששיער.
אילו היתה רשות הישיבה נקבעת רשמית בחוק, אין ספק שהיתה מתבטלת מיידית עם החזרתה של המלוכה לאנגליה, וליהודים היה נשקף גירוש חדש! אולם מכיוון שלא היתה כל פעולת תחיקה פרלמנטרית, לא היה את מה לבטל.
אירוע מעניין זה מהווה אפיזודה אחת מסך המאורעות ההיסטוריים. טיפה מאוקיינוס ההתרחשויות לאורך הדורות. אולם כשם שתא החיים הזעיר טומן בחובו את כל צפונות החיים, כך אצורים בסיפור זה קווי האופי היסודיים של המהלך ההיסטורי כולו. זהו סיפור לדוגמה על שאיפות כנות וטובות, על מאבק ועל כישלון. במיוחד הוא אב טיפוס של אירוע המדגיש את מגבלות פעולותיו של האדם ואת דרכי ההשגחה החופפות על כל מעשי בני האדם.
חשים אנו היטב בנעלם שמאחורי הפרגוד, בהשגחה העליונה הטווה חוטים והמדפדפת דפים בספר ההיסטוריה, הרחק הרחק מעבר לאופק האנושי.
עתה מגיעים אנו לנקודת המגע בין הסיפור לבין פרשת השבוע, לקשר הסמוי בין רבי מנשה בן ישראל לבין בני יעקב המוכרים את יוסף מצרימה.
גם האחים פעלו בהתאם לשאיפותיהם ולרצונותיהם, אולם התוצאות היו שונות בתכלית מתכנונם המקורי.
הם רצו להפר את התגשמותם של חלומות המלכות של יוסף, ובכך הושיבו אותו על כסא המלכות! ההשגחה העליונה השתמשה בהם ובמעשיהם כדי להשלים את תכניתה.
בני יעקב לא הצליחו למנוע את כוונת ההשגחה העליונה. יוסף היה למלך בסיועם, דווקא בשל מכירת יוסף שמטרתה היתה הפוכה.
