יעקב שב עתה מחרן בראש שבט גדול והוא בעל רכוש רב. על גבול ארץ התקווה מחכה לו עשיו אחיו. אש השנאה ולהט הנקמה לא כבו בלבו במשך שנות הפרידה הארוכות. הוא יוצא לקראת יעקב, ערוך היטב לרגע העימות. את יעקב תוקף הפחד: "וירא יעקב מאד וייצר לו" (בראשית ל"ב, ז').
בלבו של יעקב התעורר פחד טבעי המשתלט על האדם, כשהוא נקלע למקום סכנה. תחושה זו הדאיגה אותו. אם הידיעה על האח המתקרב בראש צבא מסוגלת לעורר בו פחדים, למרות הבטחת האלוקים שישמרהו מכל רע – סימן שבתת מודע רוחשים בלבו רגשות עצמאיים שאינם נשמעים לצו המצפון וההכרה. זו היתה הסיבה העיקרית לדברי הפסוק: "ויירא יעקב מאד וייצר לו".
אם כך, מדוע לא שקע יעקב רק בתפילה ובחיזוק פנימיות הלב אלא התארגן לפעולה צבאית כדברי המדרש: "התקין עצמו לשלושה דברים: "לדורון, לתפילה ולמלחמה".
התשובה לכך היא שעולם זה שאנו חיים בו הוא עולם המעשה. מסגרות חיינו על פני תבל מיוסדות על העשייה בפועל, על העשיה החומרית. מציאות זו כופה על האדם את הצורך להיאבק על קיומו הפיזי באמצעים פיזיים.
התעסקות זו בחיי המעשה אינה נוגדת את היהדות ואת מטרותיה. להיפך, בלי עשייה לא חלה ברכת אלוקים. חיי המעשה הם זירת פעולתו של האדם, ודווקא בהם הוא יכול לממש את אישיותו כרצון התורה. בכל מעשה ומעשה: בחרושת, במסחר, במלחמה ובפוליטיקה – עליו לפעול בהתאם לעקרונות המוסר, האמת, הצדק והטוב. בידו הדבר! אם יפעל כראוי, יעצב את אופי אישיותו לטובה.
המאמין יודע, שתוצאות מעשיו והצלחת מאבקיו תלויות באלוקים. הניצחון נגזר מלמעלה, והוא נקבע לטוב או לרע, כפועל יוצא מהתנהגותו האישית בכל תחום ותחום. המאמין חש שאין הוא שליט מלא ובלעדי על תכניותיו, על מעשיו ועל מחשבותיו. הכל תלוי בהחלטה ממרום. לכן, המאמין מתפלל לאלוקים, ומבקש שאכן תוגשם תוכניתו ויתממשו רצונותיו.
