מי שרואה בעשיו את הרוצח השפל, ראש הליסטים חסר המעצורים, שכולו התגלמות הרוע והשחיתות, גורם עוול לאדם שגדל בביתו של יצחק אבינו, לאדם שזכה שראשו יקבר במערת המכפלה, במחיצת האבות הקדושים – עשיו.
עשיו מצטייר בדמיוננו כ"איש שדה" המשוטט ביערות בחרבו ובקשתו, וכל מטרתו לכבוש, להשחית ולחבל. אם כן, מדוע יצעק "צעקה גדולה ומרה עד מאד" (בראשית כ"ז, ל"ד) על כך שלא זכה לברכות יצחק אביו?
סביב אותה "צעקה גדולה ומרה עד מאד", סביב אותן דמעות שזלגו מעיניו, סובבת ההיסטוריה רבת הרדיפות והגלויות של עם ישראל (הזוהר הקדוש, חלק ב', י"ב, ב'). בעבור אותן דמעות מרות נגזר עלינו להיות מעונים ונאנקים תחת ידם הקשה והאכזרית של צאצאי עשיו עד בוא הגאולה השלמה.
גזירות ת"ח ת"ט, שחיטות מסעי הצלב, מדורות האינקביזיציה וכבשני אושוויץ, כולם קשורים לאותן דמעות. הדמעות והזעקה המרה הטילו את רישומן על דורות רבים. יגונו, מחאתו, צעקתו ודמעותיו של עשיו – אמיתיים וכנים היו. הוא הבין את משמעות הברכות לאשורן ולעומקן. הוא הבין שהן ברכות נצח, ומשמעותן רוחנית ונשגבת, ולכן, כה עמוק היה צערו על אובדן הברכות.
נשאלת השאלה: אם כה נשגבות היו השגותיו, מדוע נדחה מקבלת הברכות? מדוע נושל מאחוזת הנצח? אם כה העריך את המעלות הרוחניות, עד שבכה עליהן, מדוע לא הצדיק את אורח חייו?
נסביר זאת בסיפור עם ניחוח של דורות עברו.
עגלון הסיע עגלה טעונה סחורה. זה היה בעיצומו של החורף. הגשם הצליף, מטרות עוז ירדו והשלג הפך לביצה טובענית. הסוסים בוססו בכבדות בבוץ ומשכו בעצלתיים את העגלה הכבדה. בעודו במבואות העיר, ירד הלילה. לפתע נשמעה חריקה, ציר של אחד האופנים נשבר. העגלון עצר את העגלה בצד הדרך ורכן תחתיה, מתפלש בבוץ, מנסה לחזק ולתקן באופן ארעי את הגלגל, עד שיפרוק את הסחורה ויפנה אל הפחח. שעה ארוכה עמל בחשיכה, כאשר כל גופו רועד מקור ומחולשה. בהגיעו העירה, כבר שררה עלטה גמורה, העיר נמה את שנתה. הגשם ירד נחילים נחילים, ומצב רוחו שפוף עד לתהום. רק מבין תריסיו של בית אחד נגהו ניצוצי אור. חשב: אדפוק על הדלת ואבקש מקלט חם עד שיאיר היום.
יהודי קשיש, נמוך וצנום, פתח לו את הדלת. מיד הכניסו לבית והושיבו סמוך לתנור, נטל את בגדיו, סחטם וייבשם. חלץ את מגפיו, הביא לו חלוק להתעטף בו וכוס חמין להשיב את נפשו. הביט העגלון סביבו: חדר מלא ספרים, ובעל הבית – פניו כפני מלאך. פרץ בבכי ואמר: "רבי, עולם הזה אין לי. כל ימי עמל אני בפרך בעבור פרוטות שחוקות. לפחות אהיה מובטח לחיי העולם הבא…"
הרבי נענע ראשו בספקנות והפטיר: "והלא דברים קל וחומר, ר' יהודי ומה אם העולם הזה, שאתה כה עמל להשגתו, חומק מידיך, העולם הבא שאינך עמל להשיגו, על אחת כמה וכמה…" ללא עמל, לא ניתן לזכות בקנייני נצח.
עשיו הבין מהו נצח, מהי ברכת שמים, ולכן חפץ להשיגם. מעוניין היה לזכות בכל השפע הרוחני שבעולם. אולם בעוד יעקב אבינו היה "יושב אהלים", עמל בכל כוחו לקנות את ערכי הנצח, הוציא עשיו את מרצו בשדה, ביער ובחורש. הוא קיוה שברכות שמים יחולו על ראשו מאליהן, ללא מאמץ ויגיעה…
