העולם מלא וגדוש אידיאליסטים מכל הסוגים ומכל הזרמים. ביניהם מצויים 'אוהבי אנושות', 'אוהבי ישראל', ולעומתם מצויים אידיאליסטים האוהבים דווקא את שונאי ישראל…
למרות השוני בדרך ובמטרות, קיים מכנה משותף לכולם: כל אחד מהם שונא את מי שאינו דוגל בדרכו, את מי שאינו צועד בתלם שלו. כגודל האהבה לחביביו, כך גודל השנאה הטמונה בלבו כלפי מי שמעז להתנגד לדרכו.
ננקוט דוגמה: כאשר התחוללה המהפכה הקומוניסטית, הכריזו הקומוניסטים: "הבאנו לעולם את בשורת השלום, השוויון והצדק". אולם, לדאבון לב, כדי להגשים את שאיפתם, הם הרגו, שדדו ועינו ללא רחם את כל מי שהעז להתנגד ל'צדק' ול'שוויון'…
אמנם תופעות קיצוניות אלו אינן נלוות תדיר לכל רעיון ואידיאל, אולם הביקורת על השיטה הנוגדת מצויה תדיר, והשמחה ליום הידו של השני.
אבי האומה, אברהם העברי, חי בעולם של עובדי אלילים. הוא היה ה'עברי' הראשון. משמעות המושג, שכל העולם ניצב מהעבר האחד, והוא מהעבר האחר של המתרס. בצדו האחד של המתרס ניצב אברהם, אבי תורת החסד – מכניס אורחים ללא הבחנה, מחרף את נפשו כדי להציל את קרובו – לוט השבוי, מנצח צבא של כמה מלכים ומסרב ליטול שלל. מולו התייצבו אנשי סדום – עיר השקועה עד צווארה בהשחתה מוסרית, עיר שתושביה מתאכזרים לרעבים ולחלשים. דרכם של אנשי סדום היתה קוטבית ומנוגדת לחלוטין לדרכו של אברהם. הוא שימש כסמל ההטבה, והם כסמל הרשע, האטימות והרצון שלא להיטיב למאן דהו בעולם.
והנה, באחד הימים מבשר ה' לאברהם, שקיצה של סדום קרב, ובקרוב היא תיהפך לגופרית ומלח. מה היינו מצפים מאברהם אבינו? כיצד היה עליו לנהוג באופן טבעי, כאשר הודיע לו האלוקים על הפיכת סדום? בודאי היה צריך לבו להתמלא שמחה על עקירת שורש רע זה, שכולו 'אנטי‑חסד'. מי כמוהו מוסמך להכריז: 'כך נאה וכך יאה להם, יהיה בכך תיקון גדול לאנושות. יש לעקור את הכת המגלמת בדרכה את הרע בשיא כיעורו!'
אולם המציאות היתה שונה לחלוטין. לא זו בלבד שלא חלף במוחו של אברהם אבינו הרהור כלשהו של סיפוק ושל שמחה, אלא הוא קם במסירות נפש והתפלל בעבורם עד כלות כוחו. הוא ביקש בכל כוחו מהאלוקים שיחוס עליהם. הוא ביקש שוב ושוב מהבורא, תוך כדי בקשת סליחה על העזתו, שסדום לא תיהפך, ושלא ירדו על אנשיה גפרית ומלח מהשמים.
מידת החסד היהודית נעלה היא מהאידיאלים האנושיים, אידיאלים שהצעידו את אנשיהם לא אחת למעשי שוד, לעקירת אוכלוסיות ולמלחמות אכזריות באלו שלא דגלו בשיטתם שלהם.
מידת החסד האמיתית מכירה בזכות קיומו של השונה, של המתנגד, ואף של האוייב. לכולם יש מקום בעולמו של הבורא. אברהם, העומד בתפילה לפני בוראו ומחפש זכות קיום לאנשי סדום ועמורה, מגלם את החסד בטהרתו. חסד לכל באי עולם, אף אם שיטתם שונה, אף אם באורחותיהם הם מצרים את צעדיו של רודף החסד וההטבה.
