הענווה משמשת ככתר לחכמה בשני מישורים.
המישור הראשון הוא הדרך לחכמה. לעניו קל יותר להגיע לאמיתה של החכמה, שכן הוא מוכן להודות בטעויותיו ואף מוכן לשמוע את דעתו של הזולת.
המישור השני הוא תכלית החכמה. החכם האמיתי אינו שוקע בגאווה לנוכח הישגיו, אלא הוא נעשה עניו לנוכח מבועי החכמה שהוא נתקל בהם תדיר.
חכמתו של העניו – נאה היא. כולם חפצים בה והיא משמשת כעטרה לראשו.