נהרות החכמה בעולמו של הבורא, זרימתם אינה פוסקת לעולם. עיקרון זה קיים בכל תחומי החכמה. כדוגמא, ניטול את התחום המדעי. במאה ה-19 הייתה מקובלת הדעה שבתוך זמן סביר יגיעו המדענים לתכלית החכמה, והם יקיפו במחקריהם את כל התחומים לעומקם.
חלפו שנים והתגלה שההפך הוא הנכון. ככל שהתקדם המחקר, התגלו תחומים נוספים שטרם נחקרו. נוצר מצב פרדוכסלי: ככל שמתקדמים יותר וצוברים ידע רב יותר, למעשה, יודעים פחות ביחס לאוצרות החכמה שבפתחם עומד החוקר.
החכמה האמיתית קשורה בקשר בל יינתק למידת הענווה. אמנם החכם מעמיק ומוסיף ידע, אך אם הוא נוהג בענווה, הוא מכיר את מקומו ויודע שאין ביכולתו להקיף את הכל.
ככל שיכיר החכם מצב זה לאמיתו, תחשב חכמתו לאמיתית יותר, שהרי "תכלית הידיעה – שנדע שלא נדע".
