היהדות מתאפיינת בתקווה גדולה, הפועמת תדיר בלבות מאמיניה, ורישומה ניכר על כל חיי האדם. כל עוד האדם חי, כל עוד נשמה באפו – לעולם אל לו לאבד תקווה.
לדברים אלו יש קשר לתחומים רבים, אולם עניין זה בולט בעיקר בתחומה של מצות התשובה. היכולת לתקן, היכולת לשפר, היכולת לשנות את העבר ולהתקרב אל ה', כל אלו משנים את מהלך החיים לטובה.
גם ברגע החיים האחרון עדיין ייתכן שיבוא השיפור הגדול, שתתרחש התפנית, גם אז ייתכן שהאדם, שכל ימיו צעד בכיוון הארצי, יפנה לפתע את מבטו למרומים.
התבוננות בחיים מנקודת השקפה זו מייקרת את ערכם של החיים עצמם. כל רגע של חיים נחשב לאוצר. המתנה הגדולה ביותר שניתנה לנו ממרומים היא החיים עצמם. כאשר נדע להעריך אותם נכונה, נדע להפוך כל רגע מהם למנוף שישאנו אל על. נדע להפוך כל רגע מהם לרגע של קירבה לבורא, שהרי כל מי שמחובר אל החיים – יש לו בטחון ותקווה לעתיד טוב יותר.
