משהו מעניין קורה לאחרונה בחברה הכללית. בשקט בשקט אנשים מגדירים מחדש מה זה להיות "משוחררים". בשנות ה-60 וה-70, "משוחרר" פירושו היה לעשות מה שרצית ללא כל אשמה או עכבות. אנשים הישלו את עצמם בחשיבה שיחסים מיניים ללא אהבה, ללא בלעדיות וללא מחויבות הם המפתח למודעות-עצמית, לביטוי עצמי, להתפתחות ולצמיחה. אבל הם טעו – ובגדול. בין התוצאות הטרגיות של טעותם כלולים שיעורי גירושין חסרי-תקדים וקהות-חושים עצומה, ביחס להיבט היפה ביותר והמספק ביותר, באופן פוטנציאלי בחיים.

לאחרונה, נשמעים קולות חדשים. ואלה מגדירים שחרור בדרך הפוכה לחלוטין.

המסורת שלנו "עתיקה". אבל זה בדיוק מקור כוחה. מעבר לזרמים המשתנים של התקופות והתרבויות השונות, נותרו בעינם יסודות הפסיכולוגיה האנושית, שהיא מציגה, בדיוק כפי שהיו לפני שלושת אלפים שנה, והם לעולם לא ישתנו. תמיד נצטרך לאהוב ולהיות נאהבים, לבנות קשר רוחני וגשמי עם אדם מיוחד אחד לכל חיינו. תמיד נשאף לעומק, לממשות ולשלמות בקשר זה, ותמיד תהיה לנו נטיה מדאיגה לאשליה עצמית ולכניעה בפני לחץ חברתי העלולות לגרום לנו להחמיץ את העיקר.

מתוך אהבתו השופעת, העניק לנו ה' 'משהו' מחוכמתו האינסופית – התורה, שתסייע לנו למצוא את דרכנו בחיים. תובנותיה של התורה בכל הקשור ליחסי-אנוש, מבטיחות לנו, שכשם שבעיותינו עתיקות כימי עולם, כך גם פתרונן.