אילו היתה מטרת עשר המכות וכל האותות והמופתים שנעשו במצרים, רק כדי להוציא את בני ישראל משם, לא היה צורך להרבות בהם. להשגת מטרה זו, די היה במכה אחת, או בהפיכת לב פרעה להסכים לשלח את העם. הצורך בריבוי האותות והמופתים מוסבר בפסוקים הראשונים של פרשת בא: "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי אותותי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'". השרשת הידיעה של "כי אני ה'" היא זו שהצריכה את ריבוי המכות.
נלווה את בני ישראל בדרכם מ"ויאמן העם", כאשר נתבשרו לראשונה בבשורת הגאולה (שמות ג') ועד "וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו", שנאמר בהיותם על שפת ים סוף. בדרך זו נבחין כיצד עלו והתעלו בני ישראל במדרגות האמונה.
כאשר משה רבינו נשלח בפעם הראשונה אל העם כדי להודיעם שה' יוציא אותם ממצרים, חשש שלא יאמינו לו, ואמר: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי". על כך אמר לו הקב"ה: הם מאמינים בני מאמינים, כפי שאכן היה, כמו שנאמר: "ויאמן העם… ויקדו וישתחוו".
המפנה הגדול במדרגת האמונה של בני ישראל, חל בעקבות עשר המכות. המכות השונות שהכה ה' במצרים הראו בעליל מי הוא השליט האמיתי. המלבי"ם מבאר שחלוקת המכות לשלש קבוצות: דצ"ך עד"ש באח"ב, מתבטאת בתורה על ידי הכותרות השונות שניתנו בתורה לקבוצות אלו. לפני מכת דם שהיא הראשונה בדצ"ך, נאמר: "למען תדע כי אני ה'" – מציאות ה'. לפני ערוב שהיא הראשונה בעד"ש, נאמר: "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" – השגחת ה'. ולפני מכת ברד שהיא הראשונה בבאח"ב, נאמר: "למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ" – אין עוד מלבדו. הרי לנו שלושה יסודות עיקריים באמונה, שהוכחו על ידי המכות, ומכוחם ידעו הכל מי הם אדוני הארץ.
כל ישראל ראו את כל הנעשה במצרים. בין מכה למכה נותר להם רווח להתבונן, מאחר שכל מכה נמשכה ז' ימים ואחריה היתה הפסקה של ג' שבועות. וכאשר ראו את גבורתו של הקב"ה ואת יכולתו לעשות לפרעה את כל אשר עשה, נחקקה בלבם הידיעה כי יש מנהיג לבירה – "וידעתם כי אני ה'".
זו היתה המטרה של נסי יציאת מצרים – להעלות את בני ישראל מהאמונה השכלית ולהביאם למדרגת אמונה חושית. אילו היה הקב"ה מוציאם ממצרים על ידי מכה אחת, ניתן היה להתחזק מכוחה באמונה, אך לא היה בכך די כדי לעקור את כל ההרגשים החושיים, שמנעו אותם מלהגיע לאמונה חושית. שכן מילדותם חשו על גבם רק סבל ועינוי ונשלטו כל העת על ידי פרעה ועבדיו, משום כך היה להם קושי להגיע לאותה תחושה שה' הוא אדון העולם. לפיכך היה צורך בכל הנסים הגדולים, כדי להעלותם למדרגת אמונה חושית.
לקראת היציאה ממצרים, נדרשו ישראל להוכיח שאכן הגיעו לאמונה חושית. לפיכך נצטוו ישראל לגלות מסירות נפש של ממש, בקיום מצוות קרבן פסח. הציווי על מצוה זו ניתן לבני ישראל בלשון: "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח". ודרשו במכילתא "משכו – משכו ידיכם מעבודה זרה". מדוע שולב הציווי על התנתקות מעבודה זרה, דוקא בציווי על קרבן פסח? כי הצאן היה העבודה הזרה של מצרים, ומטבע הדברים שכל אשר חי עם המצרים במשך שנים רבות – ובמיוחד זה הנשלט על ידם – הושפע מהלך הרוח של ההמון. משיכת השה ושחיטתו על ידי ישראל, היה בהן כדי לבטא את כפירתם בעבודה זרה זו ואת אמונתם בה'. השחיטה הראתה בעליל את אפסיות האלילות. עשיית הדבר לעיני המצרים הוכיחה את נאמנותם הגדולה של בני ישראל לה'. כאן הוכחה אמונתם החושית.
קיום מצוות קרבן פסח על כל פרטיה ודקדוקיה, היה כרוך במידה רבה של מסירות נפש. ראשית הדבר היתה בקשירת הצאן לכרעי המיטה, דבר שבוודאי עורר את רוגזם של המצרים והצריך את ישראל לגלות להם את אשר הם עתידים לעשות. לשמע דברים אלה היתה צפויה תגובה חריפה ביותר מצד המצרים. בכל זאת, לא נרתעו ישראל מלבצע את אשר נצטוו. לאחר מכן נתנו את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, אף על פי שעל ידי כך נוכחו הכל שאלוהי המצרים נזבחו. מתוך מגמה זו נצטוו גם על צליית בשר קרבן הפסח, כדי לפרסם את הענין על ידי ריח הצלי הנישא למרחקים. כמו כן מנע הציווי "ועצם לא תשברו בו" את האפשרות לטשטש את העקבות של שחיטת אלוהי מצרים, כי על ידי מציאת העצמות השלימות נתאפשר למצרים לגלות גם לאחר מעשה את אשר עשו בני ישראל לאלוהיהם.
בכך הראו בני ישראל שאינם פוחדים מפרעה ומעמו, אלא רק יראת ה' נגד פניהם, כי רק הוא השליט האמיתי, ואין עוד מלבדו! ומדוע דרש מהם הקב"ה את כל זאת? רצונו של ה' היה שלפני יציאתם ממצרים, תיעקר מליבם כל זיקה ושייכות למצרים.
מדרגתם הגבוהה באמונה, נתגלתה גם בעת היציאה עצמה. עם שלם יצא למסע במדבר ללא צידה לדרך, וללא שאלות ופקפוקים. הם לא שאלו מה נאכל ומה נשתה. כאן הראו העם שוב כי אמונתם הינה חושית, ברבות הימים משבחם הנביא על כך: "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב', ב').
