אשתו של ר' זושא מאניפולי מסרה אריג משובח לחייט שיתפור לה בגד. כשסיים החייט את מלאכתו והביאה לרבנית, הוא נאנח. כששאלה אותו על מה הוא נאנח, סח לה את כאבו, כי אירס את בתו והחתן כשראה שהוא מתעסק בתפירת בגד לאשה, סבר לתומו שהבגד נועד לארוסתו הכלה, עתה שנודע לו כי טעה בהשערתו, התקצף. מיד נכמרו רחמיה של הרבנית, נטלה את הבגד ונתנתו לחייט במתנה לבתו הכלה.
כשסחה הרבנית את המעשה לבעלה ר' זושא, מיד שאל אותה: ושכר פעולה כבר שילמת לחייט? תמהה הרבנית: הרי נתתי לו במתנה את כל הבגד, ומה שייך כאן תשלום? השיבה ר' זושא: חייט עני זה עמל במשך שבוע שלם למענך, ולא בשביל ביתו. בכליון עיניים ציפה לגמר מלאכתו, בכדי שיוכל להביא טרף לביתו, ועתה מה יאכל? אם זכית לתת מתנה לבתו הכלה, המותר לך לעשוק שכר שכיר? לא המתינה הרבנית, עשתה את רצון בעלה הלכה ופרעה לחייט את "שכרו".