בשנת תרל"ז הלשין יהודי מומר, על רבי יהושע לייב דיסקין, רבה של בריסק, לפני השלטונות הרוסיים. מיד הובל הרב לבית האסורים בהורודנא, שם הושם באזיקים בחברת פושעים פליליים. יהדות הגולה הזדעזעה והחלה פעילות רבה לשחרורו. התקשרו עם עורך דין יהודי מפורסם, שאינו שומר מצוות, אשר קיבל עליו את הסניגוריה במהלך המשפט.
יומיים לפני מועד המשפט, נכנס עורך הדין אל חדר המאסר של הרב לשם התייעצות על אופן עריכת ההגנה וסידור הטענות. לתדהמתו, הרב, אשר סכנה איומה ריחפה עליו, הפנה את פניו לקיר, וסגר את שתי עיניו.
"מה זה ועל מה זה?", שאל את הרב, והרב ענה לו: "אסור להסתכל בפני רשע".
עורך הדין נדהם והתפעל מעוז רוחו של הרב גם בשעה קשה זו, וגם כלפי מצילו, כביכול. לאחר שהתאושש, ניסה להשפיע על הרב שיצהיר הצהרה מסויימת במשפט, שתוכל להקל מעט על טענות הסנגוריה. אולם ר' יהושע לייב דחה את הצעתו, וסירב לטעון טענה שקרית.
בעת המשפט, נאם הפרקליט נאום סנגוריה ממושך, וייחד את הדיבור על גדולתו של הרב, אשר גדולי הגולה מרכינים לפניו ראש, וציין את האמת העקבית בה הוא חי, עד שסירב אפילו להביט בפניו. ציון עובדה זו, עוררה הפתעה אצל השופטים ובחסדי ה' יצא הרב זכאי במשפט, נטש את הגולה, ועלה לארץ הקודש.